כל פעם, שאנשים אומרים שהם בי"א זה נשמע ענקי.
ואז אני קולטת שההבדל ביני לבינם יכול להיות גם של שלושה חודשים (ולא לדבר בכלל על קופצות כיתה, הצילו! עכשיו קלטתי שי"א זה לא כזה גדול, יש יותר קטנות ממני)
ועכשיו הכל מבולגן.
מערכת מטורפת, יום אחד שהבצפר עושה לנו טובה ומסיימים ב3...
גרפיקה 
אוווף!
מתמטיקה-לפחות ביום ראשון לא צריך לקום על הבוקר, עד שיקלטו את זה.
והצילוווו.
כיתה י' זה גם גדול כזה, אני לא יכולה להיות כ"כ גדולה
מהפתאום בכלל הדרכה בבנ"ע. אני רוצה, אבל קטנה מדי לזה, לא?
זה כ"כ טיפשי.
מה שזה אומר בתכל'ס- אל תשני שום דבר מהחיים שלך, אבל תפרטי על זה למורות.
ואז ימשיכו לשאול אותך על "רגעים משמעותיים" ושטויות כאלו.
בעעעע... לא בא לי על זה. זה נשמע כ"כ חופר
סתם הכל רגיל.
זה דבר כל-כך טיפשי. אי אפשר להכריח להתנדב, זה לא שווה כלום
אבל מרגיש לי כל-כך מטומטם שדבר שגם ככה רציתי לעשות כבר שנים פתאום הופך ל"תרומה" ו"התנדבות". אני עושה את זה כי אני רוצה, מי שלא רוצה להתנדב אי אפשר להכריח אותו.
פתאום מגלים שגדלנו בלי ששמנו לב 
החמשושיות אצלינו הן בעעע.
עכשיו קלטתי שהשבת של ט' ושל י' היא ביחד. נצטרך לסבול אותן שבת שלמה
ולהפחיד זיינוקיות זה הרבה יותר כיף |חיוך מרושע|
משום מה אני מגלה בזמן האחרון על לא מעט אנשים שהייתי בטוחה שהם יותר מבוגרים ממני שהם בגילי ופחות מזה
כי אני מבחינתי ילדה קטנה שמתלהבת מכל דבר, אתה נראה לי קצת פחות
נער גבעות מצויאחרונהמעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
