דיברתי עם חבר שלי על מצב תאורטי שלצורך העניין אני בן 15 מתכנן להתחתן ככה 17-18 ויום אחד מישהי מהשבט שלי מציעה לי חברות, ואני כאילו הייתי רוצה להיות חבר שלה אבל יותר מאוחר,
מה הייתם עושים?
דיברתי עם חבר שלי על מצב תאורטי שלצורך העניין אני בן 15 מתכנן להתחתן ככה 17-18 ויום אחד מישהי מהשבט שלי מציעה לי חברות, ואני כאילו הייתי רוצה להיות חבר שלה אבל יותר מאוחר,
מה הייתם עושים?
אם היא באמת אוהבת אותך לא יהיה לה אכפת
זה חיובי מאוד שאתה רוצה להתחתן בגיל המתאים (בעיני וגם לכאורה בעיני התורה), אבל את ההכנה לקראת החתונה, דהיינו הבשלות הנפשית והתורנית, תיקון המידות, וההכנה לקראת הזוגיות-
אתה צריך לעשות לבד. אתה צריך את החופש הזה לברר וקצת לבעוט אם צריך, לראות מה אתה ומה אתה מחפש בחיים. אם עכשיו תהיה לך חברה- דווקא בגלל שאתה שואף להתחתן איתה- אתה לא תוכל לעבור את התהליכים האלה.
תן לעצמך את החופש, חכה עוד שנתיים- שלוש, ותבוא מוכן הרבה יותר ותוכל להתחתן בצורה טובה ומוצלחת.
השנים האלה עוברות, אל תדאג.![]()
נ.ב.
אם אתה מתכנן להתחתן בקרוב, תתחיל כבר עכשיו לחשוב איך אתה מתכנן לפרנס את נוות ביתך שתחי'... זה לא צחוק. בעיני זה השיקול המרכזי אחרי סוף שמינית. יש הרבה דרכים. עתודה, תעודה מקצועית, מגורים באיזור זול מאוד, להתחיל קורסים באוניברסיטה הפתוחה, וגם לעבוד עכשיו ולהרוויח במהלך הישיבה התיכונית 30-40 אלף שקל (עבודה קבועה יכולה לספק כזה סכום) זה דרך טובה להתחיל עם בסיס.
בהצלחה!
זאת הייתה שאלה תאורטית.
(כיום אני בן 13)
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)