אני לא כל כך אוהבת את המקום הזה שיצרנו לנו. היום הלכתי ברחוב והייתי חשופה מאד, האפור התערבל לי בנשימה והכביד אותה. כמה אפור.
בעיניים, בידיים שמצליחות להחזיק בקושי את השקיות העמוסות, בשולי המכנס המאובק, בצעדים העייפים.
היתה המולה איומה וילדה בתלבושת בית ספר מגוהצת עם ריח של התחלה נאחזה בחצאית של אמא. אמא דיברה בטלפון בקול, צחקה ולסירוגין פטפטה, והקטנה נצמדה אליה, מכווצת, ואני נרעדתי כי כמה לבד אפשר להיות אפילו כשהפנים טמונות בחצאית של אמא.
חלילית אלטאביגיל.אחרונהמעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
