בחור רווק, בן 18 ממשפחה טובה, נעלם למשך מספר ימים.
לאחר מספר ימים הוא חוזר הביתה נסער ושקוע במחשבות, אך עם ברק בעיניים.

אמא: איפה היית למען השם? 

הבחור: אל תשאלי... 

אמא: אני כן שואלת, ספר, מה קרה? 

הבחור: לא יודע מאיפה להתחיל... 

אמא: מההתחלה, לאן נעלמת ביום ראשון בבוקר?

הבחור מגרד את מצחו ומרצין: אהממ... נתחיל בזה שיריתי במישהו למוות.

אמא צונחת אל הכסא: מה??? אתה ירית? אני לא מבינה כלום!! 

הבחור: כן, מה שאת שומעת, זה היה סודני מכוער בשוק התקווה, הוא ניסה לחנוק מישהו ולשדוד אותו, לא היתה לי ברירה, מישהו נתן לי ביד אקדח והשתמשתי בו... 

אמא: אוי ואבוי, אני לא מאמינה, רבונו של עולם!!

אבא: מה אתה בכלל עושה בשעה כזאת בשוק התקווה?

הבחור: כלום, אני אוהב לראות ולהתעניין בשלום אנשים.

אבא: מקומך בישיבה! אתה רואה לאן מגיעים כשיוצאים לרחוב? 

הבחור: לא היתה לי ברירה, הגיע לו למות. 

אבא: סתום פיך טיפש, בכל אופן, מה עשית אחר כך? איפה למען השם בילית שלושה ימים? 

הבחור: אז ככה... התחילה מהומה, ראיתי משטרה מתקרבת וברחתי כל עוד נפשי בי.

אבא: לאן ברחת? 

הבחור: רצתי לתחנה המרכזית, עליתי על אוטובוס בלי להסתכל, ומצאתי את עצמי באילת... שם שהיתי כל הזמן, פחות או יותר. 

אבא בעיניים פעורות: באילת?! מה יש לבחור ישיבה לעשות במקום כזה? איפה אכלת? איפה ישנת?

הבחור משפיל מבט: טוב, זה מביך... 

אבא: ספר לי הכל, עכשיו!

הבחור: מישהי הזמינה אותי לביתה. 

אבא: רחמנא לצלן! מה זאת אומרת "מישהי"? בת משפחה אולי יש לנו שם? יהודיה כשרה אולי? 

הבחור: לא היתה לי ברירה, שמחתי שיש לי מקום לאכול ולישון. 

אבא: אני לא מבין, איך פתאום מישהי מזמינה אותך לביתה? הסיפור נשמע לי רע מאוד! 

הבחור: טוב, זה היה סיפור מוזר, איך שהגעתי לאילת ידעתי שאני בברוך. בלי להכיר כאן אף אחד, בלי שתהיה לי אגורה שחוקה, לא ידעתי לאן לפנות, ישבתי סתם על הברזלים מול צומת הבנקים בכניסה לעיר, נשרף מחום השמש...

אבא מסנן בתסכול: מיין בחור׳ל אין אילת, כאחד הריקים ממש, לא ייאמן כי יסופר... המשך נא!

הבחור: בקיצור, היתה שם קבוצת בחורות, חילוניות כמובן, שעמדו שם ליד הכספומט, ניסו למשוך מזומנים ולא הצליחו, ואני עזרתי להם. 

אבא: למה הן צריכות את עזרתו של השבבניק׳ל שלי? 

הבחור: הם לא הסתדרו, לקח להם המון זמן, אנשים שעמדו אחוריהם רטנו ניסו לדחוף אותם ולעקוף אותם בתור, ואני קפצתי מיד והגנתי עליהן, עזרתי להן להסתדר, הן היו אסירות תודה והכי נחמדות בעולם... 

אבא: איך אתה מדבר? אלו מצוות אתה מחפש לעצמך, הא? מה יש לך להתקרב בכלל לשיקצות כאלה, במקום לחפש איזה בית מדרש וללמוד דף גמרא?! עבירה גוררת עבירה! 

הבחור: הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות.

אבא: כן כן, יצר הרע מתלבש במצוות, ילדון! מה עשית הלאה? 

הבחור: אחת הבחורות הזמינה אותי לביתה.

אבא: אוי ה' ירחם!

הבחור: בילית שם מספר ימים, הכרתי את המשפחה שלה, ו... ואתה יודע מה עוד? 

אבא ואמא מחווירים כסיד.

הבחור: היא אפילו הציעה לי להתחתן איתה. 

אבא ואמא: לאאאא!! 

הבחור: והסכמתי.

אבא ואמא: לאאאאא!!!

הבחור: והתחתנתי.

אבא ואמא פונו לבית החולים מחשש התקף לב.

ועד היום הם לא מבינים איך דווקא הבחור הזה הפך למשה רבינו.

"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול: וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה, ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר: ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן: ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם: ותבאנה אל רעואל אביהן ויאמר מדוע מיהרתן בא היום ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן: ויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם: ויואל משה לשבת את האיש ויתן את צפורה בתו למשה".

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.