פתאום יום אחד בכיתי המון, במשך שעות.
את האנרגיות שאת מתאמצת לבכות או האנרגיות שיצאו ממך כשתבכי, פשוט תשחררי אותן בדרך אחרת.
לדוגמה לצעוק. או לרוץ. כאלה דברים..
וגם עכשיו, סוג של. ואי אפשר לבכות כי זהו, החיים ממשיכים...
ואני לא אפגוש מלא בנות יותר. ואני גרועה בלשמור על קשר.
וגם אני יודעת שאסור להתלונן כי ב"ה מצבי טוב מאד, אבל צודקת שיש מלא דברים מעצבנים בחיים.
אוף.
אני לא יודעת אם זה מנחם אותך אבל זה תמיד עושה טוב לשמוע, יש קופסאות זיתים עם הניק שלך עליהם.
אני בנאדם עם אופי מאד אשכנזי וממש עושה תיקון המידות כדי להתגבר על זה.
עוד לא הגעתי לדרגת להגיד למישהי שאני אוהבת אותה, אבל מקווה שזה יוכל לקרות בעתיד.
למה את לא יכולה להגיד לאנשים האלו שאת מתגעגעת אליהם?
זה ממש מפוצץ!!! כאילו את נחנקת מבפנים עד שתוציאי את זה. ואם אי אפשר לבכות (כי תכלס, ממתי להתגעגע היה סיבה מוצדקת לבכות? 
) אז בכלל נחנקים.
כמו אנשים שיש לך תסבוך עליהם? (את יודעת מה זה תסבוך?)
חחח געגוע סיבה לשיר טוב יותר! הרגתני.
אני מתגעגעת מלא לאנשים ועדיין מזייפת בצורה שגורמת לשכנים להתקשר לאמא שלי כל פעם שאני מנסה לחקות את מטיסיהו. (וואןןןן דיייייי! וואאאאןןןן דייייי!!!)
נגיד מדריכה שלא תראי יותר, ואין לך ממש קשר אליה אבל את תתגעגעי לדמות שלה בחיים שלך.
רב מעניין שתתגעגעי לשיעורים שלו.
מורות, צוות, סתם בנות שעשו אווירה טובה אבל את לא בקשר טוב איתן...
מתגעגעת לתקופה, למקום, לאווירה. דברים שלא חוזרים.
תסבוך זה... הערצה מאד אובססיבית לבנאדם. חברה או מדריכה או מישהו. ולא מתכוונת בקטע רע, כי יש כאלו שאצלן זה בקטע רע, אלא בקטע כזה של פשוט להתגעגע לבנאדם.
תחשוב טוב...אז לא תסבוך. הערכה?
תחשוב טוב...אניצריכה להפסיק להיות באנגלית כזה הרבה ולדבר בעברית. אני מתחילה לשכוח...
חירטוטא דלעילאהדבר היחיד שיש לי לומר לך הוא, שנכון שהיה נהדר וזה אנשים נהדרים ולהתגעגע זה טוב, כי זה גורם לך להעריך את מה שהיה,
אבל תדעי לך שבעתיד מחכים לך כנראה אנשים אפילו יותר חמודים ודברים יותר טובים. ממשיכים לשלב הבא, כמו במשחקי מחשב, רק אנשים שהצטיינו בשלב הנוכחי.
אני גם חשבתי שנגמרו לי החיים אבל מסתבר שהם רק התחילו 
חירטוטא דלעילאלי עברה חצי שנה שלימה עד שהתחיל להיות לי כיף...
אבל צודקת, את לא יודעת איזה כיף יהיה ואיך דברים יסתדרו, וזה מדאיג.
קורה הרבה לאנשים שאוהבים להיות מתוכננים מראש, כמוני. ולא ידעתי איך החיים שלי הולכים להיות ודאגתי ורציתי לחזור לפעם, כשידעתי מה אני הולכת לעשות כל יום חודשיים מראש.
אז תדאגי ותתגעגעי, רק תזכרי שחירטוטא דלעילא הבטיחה שהכל יהיה ממש כיף מתישהו (לא בהכרח בגיל 89 וחצי דווקא, יכול להיות גם לפני.)
חירטוטא דלעילאאחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
