אתמול הייתי פעם אחרונה בבית רבקה. נפרדתי מהזקנות שלי.
יש שיאמרו כי זקנה זוהי הגדרה שאינה מכבדת, אך מה תאמרו, שיבה?
יש כנות במילה זקנה. התייצבות פשוטה ולא בורחת אל מול האמת.
כמו תמיד באנו, החליל והגיטרה ואורית ואני.
ואז ביקשה רבקה שנשיר אל תשליכני.
הבטתי באורית במבוכה, תמיד אנחנו משתדלות לברוח מהמקומות הרגישים.
אבל שרנו, כי זו רבקה, רבקה ששרה בלהקות צבאיות ועכשיו החור של ההנשמה בגרון השכיח מהקול שלה את כל מה שידע.
אז שרנו אל תשליכני.
ורבקה בכתה. ושושנה. ואולי עוד נשים, לא ראיתי, כי שרתי בעיניים עצומות וקצת בכיתי גם אני.
אלו היו רגעים כאלה, פתאום הצלחנו להתחבר אל הנקודה האמיתית, והכל צף ומילא את העיניים של כולנו, קבוצת נשים שהזקנה נוגשת בהן באלף תחלואיה, ואנחנו, שתי נערות צעירות ובריאות, הרגעים ההם, היה בהם איזה יחד ואיזו שותפות כזו שאני לא יודעת להגדיר. אלו היו רגעים מרגשים מאד מאד.
אחר כך היו עוד נשים שדמעו. ארצנו הקטנטונת, שיר למעלות, בשנה הבאה, הכל היה מרגש פתאום. לא יודעת למה. בכל המחלקות היה זה יום בסימן דמעות.
וכמה ברכות כנות שקיבלתי. כמה אהבה והערכה.
(אפילו האחות הרוסייה הקשוחה ממונשמים נמסה קצת כשסיפרה לנו מה עושה ההרמוניה שלנו ללב שלה)
אני פשוט אסירת תודה לתקופה הזו שעכשיו מסתיימת לי ככה.
כמה למדתי, על ריעות, על אומץ, על פשטות, על אמונה, על ענווה.
ואני אתגעגע מאד.
- לקראת נישואין וזוגיות