אתמול הייתי צריכה לשטוף את כל הקומה למטה והיא הייתה הפוכה כמו חדר חמץ בערב פסח.
קיצר אמא שלי כל הזמן חפרה לי מתי אני מנקה מתי אני מנקה ודחיתי ודחיתי את זה כי הדבר שהכי קשה, זה להתחיל.
אז פשוט הלכתי לי לישון באמצע כל הבלאגן. 
ואז כשקמתי היה עוד יותר בלאגן כי למה לא, והיה ממש מאוחר בלילה, והייתי צריכה לנקות אז בלי לשמוע שירים כי לילה.
כדאי לעשות עכשיו 
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
