לפעמים אני מתגעגע לילד הזה
עם העיינים הכחולות
והמבט העז
שהיה בטוח שבכוחו לכבוש את כל העולם
שהלך עם האמת שלו עד הסוף
וגם שמסביב אף אחד לא הבין
ואפילו שהחברה בזה וצחקה לו
הוא עשה מה שטוב לו
שהיה שמח- הוא שמח באמת, שמחה פשוטה
מלאת צחוק ותעלולי נערות, תמימות ילדותית
שזרעי הבגרות והחידלון עוד לא הספיקו לכלות
כל חלקה טובה בה.
וגם כשהיה עצוב- הייתה עצבותו מתפשטת
מקצה אצבע רגלו עד אחרון קודקודי מחלפות שערו
הוא היה הופך לגוש של עצב המתכנס בצערו
ומבקש ומייחל נחמה
גם ברעבונו- היה לו רעבון פשוט
אוכלים כדי לשבוע
נהנים מממתק אחד או שנים
הכל היה פשוט
הכל היה טהור
הכל היה... אמיתי.
העולם היה נראה כמו מקום קסום
שרק מחכה שישלח את ידיו ויאחזנו בין אצבעותיו
עולם שלם שחיכה רק לו.
וכל יום הולדת הייתה חגיגה
וכל פעם היה נזכר מחדש ש"בשבילי נברא העולם"
וש"היום שבו נולדתי הוא היום שבו החליט הקב"ה שהעולם
לא יכול להתקיים בלעדי"
שהיה הוא הולך למכולת הקטנה
שבלה הקופאית כבר הייתה מכירה אותו
קונה סוכריה ורושם על החשבון
שהיה חוזר מהגן ברגל
מבלי לפחד מאנשים רעים באמצע הדרך...
אני זוכר את האהבה הראשונה שלנו
את הסומק שהציף את לחיו
את הלהט שהיה באהבתו הראשונית, התמימה
את האור שהיה מאיר ממנו
עת חמה הקיצתו משנתו בבוקר
את ריח העוגות הנאפות בתנור ביום שישי
את המשחקים המשותפים עם ילדי השכונה
ברחבת בית הכנסת
את התימני שהיה מחלק סוכריות
את בעל הקורא שיש אומרים שידע את כל התנ"ך בעל פה
את הגן
את "שלום כיתה א'"
את המעבר לישיבה
ומעכשיו חוזרים הבייתה רק פעם בשבועיים
את המעבר לפלאפון
ואחר כך לסמאראפון
את ההבנה שיש לו כסף משלו ושעליו לכלכל את עצמו מעתה
את המעבר לישיבה גבוהה
ההגעה לצבא
ודרך החתחתים שעבר בדרך
אני מתגעגע לילד הזה
שהיה, ואיננו.

ולפעמים,
לפעמים אני נזכר
שהילד הזה
הוא אני.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?