החלטתי שזהו.
וחוצמזה כבר נמאס שכולם אומרים לי את אותו דבר.
שמעתי את המשפט ההוא איזה מאה פעמים השבוע.
הייתה היום שיחה מהממת.
היא העלתה לי המון מחשבות, בעיקר לגביי היום יום שלנו.
למרות שזה היה קצת נוק אאוט, קצת כאפה לפנים.
מפחיד אותי להתבגר. לגמרי.
מבוגרים הם עם מאוד מוזר, הנסיך הקטן צדק באיזשהו מובן.
נסענו היום.
היא ואני, למעיין.
עם הטרקטורון.
והרוח לא התחשבנה.
טבלנו. התחשק לי קצת להיות כמו המעיין הזה,
שהוא פשוט ונקי ומדהים ורגוע וטהור ויש בו איזו שלווה מטורפת.
אה, וגם היה קפואאא.
והנופים פסיכיים כאלה שאפילו בא לך לפתוח את הלב.
ובישיבה ההיא שהייתה הצלחתי להיות מי שרציתי.
וואחד התקדמות.
ממ. אני חושבת שאם המצב לא היה כמו שהוא עכשיו, אז גם ההחלטות היו שונות.
אבל זה המצב, וכבר כנראה שאני צריכה למצות את הכאב הזה שאני מתבוססת בו.
מעניין שלקח לי המון זמן לעכל את זה.
נראלי שבסופו של דבר, צריך המון סבלנות לתהליכים.
והמון קבלה עצמית.
וזמן. ואהבה פשוטה. ומוזיקה.
כמעט עפתי מהטרקטורון כשהגברנו מהירות.
אבל תכלס, זה רק בגלל הרוח.
זמן לא משכיח כלום, הוא רק מעצים את המשמעות של העבר.
ויש המון דיפרנציאלי למחר.
יש בי איזה קול שאומר שצריך פשוט להעביר הילוך.
- לקראת נישואין וזוגיות