עוד מעט אזכרה.
איך 11 חודשים איך?
בעע.
אתה חסר חסר חסר.
ריק פה בלעדיך.


(אני רוצה עולם.
שבו אנשים לא מתים.
לא חולים.
לא כואבים.
לא חווים התעללות.
לא שונאים את עצמם.
לא דואגים.
הכל טוב.

זה לא אידיאלי אבל בסדר.
סתם באלי לחוות עולם כזה ליום.)

ואני מבינה גם.

וסליחה שחשבתי עליך בהתחלה משהו אחר.

לא משנה.

אז רק תדעי שאנחנו פה איתך...

יופי. הכנתי אוכל.
שבת עצובה? כן.

(זה כאילו כמו לפני 4 שנים, שכולם היו בבית שלנו, וחשבו שהם עוזרים. טוב לב של אנשים יכול להיות מעיק לפעמים.)

קשה להחזיק פה מעמד.
אפילו הבנות מהיישוב לא יודעות.

אההע
אני צכה חיבוק כזה, גדול.
שהיא תגיד לי שהכל יהיה טוב. ושהחיים שלי לא יישארו ככה. ושבחתונה שלי היא תהיה ולא איך שאני מדמיינת עכשיו.

אופ

אתם מזכירים לי את פעם.
לא אוהבת את זה.


זה עוזר, וזה אכפתי מצדכם, וזה מאהבה, אבל אני לא אוהבת את העזרה הזאתי.
הילדה ההיא בכיתה ו, שכאב לה נורא והיא לא ידעה למי לספר, אז עכשיו.

כמו תמיד.

אני לא מצליחה לבכות פתאום.

 

 

 

 

 

 

 

(חיבוק

ואני פה, טוב?

או בסמסים)

(תודה.
טוב
כאילו מזה אומר?)

 

 

 

 

(שאם באלך לדבר עלזה

תשלחי אסמס או שתתקשרי)

לא במת יודעת מה לעשות
אז פשוט
לאידעת)

מה היה פה?

אני לא רוצה שבת.
וצריך לצאת ולחייך ולשמוח.

מה אני רוצה?
את רננה. לבד.
ואז שיהיה לילה. חושך עם קצת אור מפנסים.
ושנשכב על דשא.
ולא להפסיק להסתכל בעיניים היפות שלה.
ושנדבר ונדבר ואף אחד לא יפריע.
ושנצחק מהטמטום שלנו ומהיציאות שיש רק לה.
ושנבכה על שתינו.
ושנדמיין את החתונות שלנו.
ושזה לא ייגמר לעולם.

ואפשר אתזה גם איתה
ואיתה
ואיתה.

ואיתה, אבל שגם ננגן המון המון.

סוף חלום.

היי מציאות.
פויה.

אההעה
ואני לא.

רעיה בכתה מלא היום.
היא מבינה ומרגישה.
שלאתזכורהלוואיהלוואי

שום דבר.

והתחלתי לצייר לי
מציאות אחרת
עולים יורדים מהרכבת
וכנראה שרק
המוזיקה נשארת.

פופ

למה אני מקנאה?
אני שונאת לקנא. זה כזה פיכסה.
זה ממש מגניב להסתכל איך שכל אחד בורח למקום אחר.
אפחד לא מתמודד עם המציאות.
אולי כי זה כבר מלא זמן?

באלי לשייייר

אופ
אני כזאת מטומטמת לפעמים.

אעעעעעעעע
מישי לשיר?