הפעם הראשונה שהוא פגש בגלים היתה עוד כשהיה ילד קטן.
המליחות, החול, הצריבות בעיניים, עשו לו את זה.
כל פעם שהרגיש משהו שונה, היה הולך לים, שקיבל אותו בחום ובתמימות. כמו רק שים יכול, וכל פעם שלא הגיע אליו הרגיש געגועים עזים. הרגיש שהחצי השני שלו שם.
וכל פעם שהגיע, גילה דבר חדש עליו, גלה עוד חלק ממנו, שהיה בחוסר, בריק.
וכך הוא גדל.
עם הגלים.
עם הרוח.
והריח.
וגדל עם הצדפות.
וחול.
ועיניים צרובות.
וגדל.
ומצא את עצמו.
וגילה כמה הוא חסר.
ומצא כמה הוא שלם.
וגילה כמה רחוק הוא-הוא.
והרגיש הכי טוב עם עצמו,
וכמו בסתירה שיכולה רק בנפש עדינה להתפרץ,
הוא הרגיש הכי לא טוב עם עצמו.
הרגיש לבד.
אבל לא יכל עזוב את אהבתו.
הים.
וחברים שגדלו איתו בצילו של הים,
יצאו.
חיפשו.
ומצאו.
והרגישו שלמים.
ומטבעם של דברים, לא הרגישו את חוסר המלח, והצריבות כ"כ.
והוא הסתכל מהצד, ולא הבין. איך.
איך הם לא מתגעגעים,
לים.
ולמלח,
ולריח,
ולרוח,
ולגלים,
ולצריבות המלוחות בעיניים,
והסתכל עליהם,
נהנים.
טוב להם באמת.
ולא הבין.
ויום אחד הם הגיעו.
עם המון חיוך,
וגם כושר שכנוע,
והמון ביטחון, בצדקת הדרך, בו.
ושכנעו.
ודברו.
ובעיקר ללב, והרבה בפה,
והסבירו.
והסבירו.
והסבירו.
הסבירו כמה שינוי זה דבר טוב.
כמה המלח צריך להפסיק כבר לצרוב בעיניים ולהתחיל לצרוב בנשמה.
וכמה צריך לקחת סיכונים, ולקבל אותם כסיכויים.
וכמה כדאי לעזוב,
ולקבל טוב יותר מהצד השני.
ושכנעו,
והוא כביכול נגרר.
מרצון,
אבל נגרר.
וכשהסתכל לאחור, ראה את אהבתו הראשונה,
הים.
וידע שיתגעגע אליו.
אל המליחות.
והים.
והצריבות בעיניים,
והשמחה שבגלים,
והשקט שברוח.
אבל ידע,
שימצא אוצר כפול בצדו השני.
ומדי פעם,
אחרי שנים
הוא מרשה לעצמו להתמכר לגעגוע הישן ההוא.
להתמכר לרוח באוזניים,
ולהתמכר לריח שלו,
של הים,
אהבתו הראשונה.
ותוך כדי אותה ההתמכרות,
הוא מלטף, אולי מבלי משים,
ואולי בכוונה, ועם המון שימת לב,
את אהבתו החדשה,
עם מתיקות בעיניים,
וחיוך בשפתיים,
וסומק בלחיים,
ואור בלב.
אהבה ראשונה, ושניה נפגשו.
אהבה שניה-ראשונה.
