זה סיפור ממש טיפשי , ברמה שקשה לי לשתף.
ובכול זאת... אולי יעזור לי לקבל נקודות מבט שונות על הנושא .
אז כך : יש את הבחור הזה שאני מכירה שלוש שנים .
היכרנו בתנועת נוער , ולמרות ששנינו כבר מיזמן לא נוער הקשר בינינו נשמר.
ממש מהחודשים הראשונים של הקשר הרגשתי שיש בינינו חיבור מיוחד , איזו אנרגיה וחיוך פנימי בכל שיחה . בדיחות פנימיות וקודים שרק אנחנו הבנו (רכבות
)
כמו ילדה טובה אמרתי לעצמי שזו סתם חברות טובה "בנים ובנות יכולים להיות חברים! יש דבר כזה אהבה אפלטונית!"
שטויות.
עם הזמן התחלתי להבין שיש בחברות הזות יותר מכפי שנראה, הייתי מבחינה במבטים שלו , בחיוכים .
לעתים קרובות הוא היה מלווה אותי הביתה ( בדרך כלל אם בת הדודה שלו , שהיא גם חברה שלי . אז אני לא בטוחה מה זה אומר ).
אבל אני שחונכתי כי אישה לא צריכה להיות ה"מתחילה" ישבתי וחיכיתי .
לא היה לי ספק ברגשות שלו , הרמזים שלו היו ממש שקופים . אך הזמנה או לפחות ברור לא היו.
המשכתי לחכות ולעודד אותו בצורה עדינה (כנראה עדינה מדי ) . ידעתי שקשה לו לקחת יוזמה אבל האמנתי בו ; אם אתן לו מספיק זמן הוא יתגבר על הפסיביות שלו .
אבל ההיא לא הייתה סבלנית כמוני .
לפי מה ששמעתי היא פשוט אמרה לו שהיא "מרגישה משהו כלפיו ,משהו חזק " אמרה את זה כמה פעמים .
בסופו של דבר ההיא הכריזה בנוכחות כול החברה שהם זוג .והוא ? פשוט עמד שם ושתק.
אני לא יודעת מה לחשוב : מצד אחד אני פגועה , מצד שני כול הסיפור הזה מרגיש לי כול כך זול ,ילדותי ומגוחך שמביך אותי להודות -אפילו בפני עצמי - שמזיז לי.
איך אני אמורה להתנהג איתו ,עם בת הדודה שלו ואכי גרועה עם ה"חברה" שלו -שסופר נחמה אלי אבל מדברת איתי עלו בלי הפסקה ?
