הלבנה החלה הולכת ונחסרת.
חיוכך הנעלם נטמן במשמרת.
עוד עלה בשושנה על הארץ נפל.
עוד מסתובב בין קוצים תר אחר אבדתי, שפל.
קול צחוקך הרעיד את נימי ליבי, אך עתה עת סיבובי.
לאחר ניתן, איש רעיוני, רב עליליה חסון גלילי.
הרוח שבה לנשב בעדן שירה,
שירתך החירשית.
המשיכה הלאה אל ארץ זרועה,
ואני מביט מטה אל רגבי אדמה.
הממתינים בדממה להשקיית א-ל י-ה.
נזכר שהכל ממתין לקול רצון הרצונות, לשוב להביט נוכח שוכן מעונות. לעלות מעלה מעלה בצמיחת הגיונות.
עיניך אשר זרחו בשמש ובצל ואף ביום חורף ובשלג משתולל. עתה אינן פוגשות בעיני. ואני כקיר נטוי כאין שופכו אשורי.
כל הרגעים בהם נשימתנו נעצרה, כל המפגשים בהם ראותינו התמלאו לרווחה, כל המקומות בהם פסענו בשלווה, פרחו אל על באבק עננה.
עפר שומרון לא ישפוק לשעלי דם לבבי.
ואף אם אשתה את כל הים הוא לא ירווה צימאוני.
לצמאי השקוני חומץ, נהפכתי לנוד נפוח וריקן מלחותי.
קראתי בגרון ניחר אל בוראי יוצרי וקוני.
השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.
כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד.
ואת פסעת חרש בלובן שמלתך אל עולם שכולו ברכה. גן עדן יישותך , מעיין חיים, היכל תהילה. ואני אלמד כי קטנה דעתי מדעת גולל מגילה, ואינני כי אם אדם המשחר שוב פני א-ל מחולל עלילה.
(לא מבוסס על סיפור אמיתי, טרפני דמיוני, והראני בחזיוני , אסופת רגעים שהפכו למילות שירתי)
חיוכך הנעלם נטמן במשמרת.
עוד עלה בשושנה על הארץ נפל.
עוד מסתובב בין קוצים תר אחר אבדתי, שפל.
קול צחוקך הרעיד את נימי ליבי, אך עתה עת סיבובי.
לאחר ניתן, איש רעיוני, רב עליליה חסון גלילי.
הרוח שבה לנשב בעדן שירה,
שירתך החירשית.
המשיכה הלאה אל ארץ זרועה,
ואני מביט מטה אל רגבי אדמה.
הממתינים בדממה להשקיית א-ל י-ה.
נזכר שהכל ממתין לקול רצון הרצונות, לשוב להביט נוכח שוכן מעונות. לעלות מעלה מעלה בצמיחת הגיונות.
עיניך אשר זרחו בשמש ובצל ואף ביום חורף ובשלג משתולל. עתה אינן פוגשות בעיני. ואני כקיר נטוי כאין שופכו אשורי.
כל הרגעים בהם נשימתנו נעצרה, כל המפגשים בהם ראותינו התמלאו לרווחה, כל המקומות בהם פסענו בשלווה, פרחו אל על באבק עננה.
עפר שומרון לא ישפוק לשעלי דם לבבי.
ואף אם אשתה את כל הים הוא לא ירווה צימאוני.
לצמאי השקוני חומץ, נהפכתי לנוד נפוח וריקן מלחותי.
קראתי בגרון ניחר אל בוראי יוצרי וקוני.
השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.
כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד.
ואת פסעת חרש בלובן שמלתך אל עולם שכולו ברכה. גן עדן יישותך , מעיין חיים, היכל תהילה. ואני אלמד כי קטנה דעתי מדעת גולל מגילה, ואינני כי אם אדם המשחר שוב פני א-ל מחולל עלילה.
(לא מבוסס על סיפור אמיתי, טרפני דמיוני, והראני בחזיוני , אסופת רגעים שהפכו למילות שירתי)
