כל אחד יספר כמה חוויות מיוה"כ, כאשר אני אתחיל
הלכתי להתפלל במרכז הרב בלילה אחרי התפילה יצאתי לרחבה ופגשתי חניך יוצא מישל"צ, חודש שלם אני מנסה לתפוס אותו לדבר איתו קצת על הסניף, פעולות וכו' והוא בורח(הוא גם לא הגיע לאף פעולה מאז שנכנסתי, שזה כ9 חודשים!). ישבנו ודיברנו, אמרתי לו בערך מה שאני אומר לכל חניך על החשיבות של תנעתנו מול תנועות אחרותעל חיזוק הסניף, כניסה להדרכה
בסוף הוא הודה:
"למרות שאמרתי שאני רואה חשביות בהדרכה לא האמנתי בזה עד הסוף עכשיו אני מבין את העונק שבדבר"(לא במילים האלה במדוייק) והוא יתחיל לבוא לפעולות!!!
בתפילת מוסף כשמגיעים לסדר הקורבנות יש את הקטע הידוע(והאהוב) "אמת מה נהדר היה כהן גדול(לספרד, מראה כהן) בצאתו מבית קודשי הקודשים" הייתי בטוח שאת הקטע אני אשיר בעצב, בניין אריאל חרב ואין לנו את הדבר המדהים הזה אבל קרה משהו שלא ציפיתי לו אני רוצה לבכות אבל שמח ורוקד שמחה עצומה ממלאת אותי, אני רואה את הכהן הגדול מאחיו 50 מטר מלפני ואני מרגיש כאילו חוט השני הפך לבן ושמחה גועה בבית המדרש ממש ששיח שפתותינו הוא במקום הקורבן(מלאכי ג)
תמיד יש את ה"אבל"גם כאן יש אותו; אבל אין לנו בית מקדש ואין לנו כוהן גדול וכו' ואז כל הצער שציפיתי לו מגיע שומעים בכי(טוב זה לא היה קשה כאשר מי שישב לידי בכה כל חמשת התפילות) צער על אי שלמות הגאולה(באותו רגע) אלו שני רגעים מזוויות שונות לגמרי שמאוד ריגשו אותי ביו"כ בלי לדבר עם הנעילה שהרב שפירא היה חזן
בצלב"א
