הנושא של הילודה זה נושא שאני נמצאת בתוכו מאז הילד הראשון.
אני מבקשת לשתף בחיי ובאופן שאני רואה את הדברים כדי לתת מקום וקול לכל הנשים שקוראות
ואולי לראשונה תפגושנה משהו שיהדהד בתוכן.
יש לי 3 ילדים. בנים.
לקח לי שתי לידות להבין שאני לא מסוגלת יותר להמשיך כך. השלישי הגיע ללא הזמנה.
היום אני יודעת לאמר שיש לי דכאון אחרי כל לידה שנמשך שנה וחצי. (המרווחים אצלי הם שנתיים).
לא מדובר בדכאון של בי"ח. סתם בכזה סוג של מצב רוח שחור וסמיך. ללא תקווה. ללא שמחה. ללא טעם.
ותשישות נוראית (ההנקה מורידה לי את ההמוגלובין) שנמשכת עד אחרי שאני מסיימת להניק בגיל שנה.
היום הקטן בן רבע ל4.
ואין לי שמץ של מושג אם אלד שוב אי פעם. אני רוצה כעקרון.
הייתי רוצה להיות יכולה נפשית ופיזית לטפל בעצמי, להיות שמחה ומסופקת, להצליח להזין את הקשר הזוגי עם בעלי, לשמור על סדר ונקיון בבית (מאד חשוב לי ומאד קשה לביצוע בשבילי), להעניק לילדים את הצרכים הגופניים שלהם והנפשיים (אלה צרכים שאינם שווי ערך לצרכי הגוף אלא חשובים יותר
- לראיה אנשים מתאבדים בגלל בדידות ועניינים נפשיים ולא בגלל מחסור גשמי)
להרגיש טוב, לחוות שמחה וסיפוק ולעסוק בדברים שאני באמת אוהבת (טיפול, קרמיקה, כתיבה, שירה וכו')
להיות רגועה וקרובה אצל עצמי. ואצל אהובי.
הייתי רוצה את כל זה. מאד.
אבל. וכאן נכנסת הענווה שלי וישרות הלב שלי. והחמלה שלי לעצמי וליקיריי.
כרגע איני יכולה. אני מבינה אחרי 10 שנות נישואים, ו3 ילדים שאיני יכולה.
לא באמת. שכל ילד נוסף יאמלל אותי מאד. ואת בעלי. ואת הזוגיות שלנו.
ואם אני אומללה לילדי אין אמא.
ואני רוצה להיות. להיות אני לעצמי. לאישי לילדי. ומבינה שכרגע הדרך לחיים של נוכחות
עוברת בהפסקת הילודה. ללא דד ליין.
אני מאמינה שאחרי שאתמלא, שארגיש שחיי בידי בחזרה,
שהבית נרגע (הבכור שלי מאד מאד מאתגר. הקשר איתו מאד כואב)
שהזוגיות שלנו עלתה על דרך המלך, התחזקה, מוזנת ומקיימת את עצמה,
שאני רגועה, מטפלת בעצמי ובצרכי בכבוד פנימי מתוך אכפתיות, מתוך אחריות
(ולא מזיזה את עצמי לסוף הרשימה)
יגיע הזמן שארגיש שיש לי מקום אמיתי בלב, עכשיו, לילד נוסף.
אני מאמינה בזה בכל לבי. אבל שחררתי לחלוטין.
כי אף אחד לא הבטיח לי שזה באמת יקרה.
הבנתי שכל מה שעלי לעשות כרגע הוא להקשיב לעצמי.
למה שאני רוצה ויכולה עכשיו. בכל רגע נתון.
כל ההנחות שאומרות צריך ככה צריך אחרת, הפכו לשוט אכזרי עבורי.
שכחתי את עצמי בתוך המורכבות הגדולה של גידול בני אדם קטנים וגדולים.
אמרה לי אשה אחת שגידלה 9 ילדים. היום היא סבתא להרבה.
" זו לא משימה לאדם אחד" ואז עצרה. חשבה רגע ואמרה.
"זו לא משימה בשבילי. אני לא יכולתי לעמוד בדבר המאד מאד קשה הזה".
אני מבקשת לחיות חיים של משמעות, שמחה תענוג, קירבה ויחד.
חיים שארגיש שיש בהם טעם, בזמן אמת. לא כמאוויים לעתיד.
הבחירות שאני עושה למען עצמי משרתות אותי.
כשטוב לי באמת. טוב יותר בזוגיות שלנו. טוב יותר עם הילדים שלנו.
החיים טובים יותר.
מברכת אותנו שנהיה קרובות אצל עצמינו.
שנקשיב למה שאנחנו רוצות ויכולות באמת, כרגע.
ויהיה לנו הכח והאומץ לעשות לעצמינו טוב
גם אם זה לא "נחשב" טוב בעיני הסביבה. או אפילו בעיני עצמינו.
לא תמיד אפשר לעשות טוב.
לפעמים מה שיש זה כל מה שיש.
וזה הכי הרבה.
באמת.
בצדק כמובן.
שאמרה שהיחס נמדד בדברים הקטנים
