אומנם לא התנסיתי בטיפול נפשי, אבל גם בי יש את הצורך הזה שיחסים יהיו הדדיים זה מאוד קשה שקשר עם חברה/ מטפל וכו'- כל אדם באשר הוא איננו הדדי. אני חושבת שקשה לה ההרגשה שהיא תלויה וזקוקה לקשר הזה מאוד, שהיא חושבת על כל מילה שנאמרת במהלך שעת הטיפול במשך כל השבוע, ואילו לך הקשר הזה איננו כה משמעותי אם בכלל.

קראתי על הנושא בעבר והזדהיתי מאוד.

לדעתי, המסר שצריך לעבור ממך אליה, בתנאי שאת באמת מאמינה בו ומרגישה כך, הוא שאומנם יש לך עוד מטופלות, אבל כל אחת מפגישה אותך עם עומקים אחרים ומעוררת בך תחושות מחשבות וביטוי אישי שונה. את צריכה להרגיש וגם להביע שהקשר הזה הוא ייחודי גם בשבילך, כי אין לך עוד מטופלת כמוה בדיוק. 

לעולם הקב"ה איננו מפגיש שני אנשים אם אין לשניהם מה ללמוד זה מזה.

כל יכולות הריפוי והתמיכה שלך מגיעים מהאנשים המדהימים שמעיזים לקחת את חייהם בידיים. בלעדי המטופלות שלך, כן ממש כל אחת ואחת, לא היית מטפלת, בדיוק כמו שאם נהפכת לכזו רק בזכות היותם של ילדיה- ילדיה. אם כך גם את זקוקה לה. ולא, את לא זקוקה לה רק בשביל הפרנסה, את זקוקה לה לתהליך שאת עוברת, למעמדך ולניסיונך כמטפלת וכאדם.

לדעתי זה מראה דבר טוב ובריא על המטופלת, אדם בריא בנפשו מתקשה להיהפך לתלותי. אומנם ייתכן כי יש לה קושי בקבלת עזרה או צורך בשליטה וכדו', ועדיין לדעתי מראה על נפש יציבה.

אני חושבת שדווקא בשל הקושי הזה שלה, חשוב מאוד שיהיה לה מקום בו היא יכולה להישען, להיתלות, להיתמך. חשוב שהיא תבין שקשר טיפולי הוא אחר ובו מותר וחובה שלא תהיה הדדיות. דווקא בגלל היותו לא הדדי הוא גורם לריפוי ולצמיחה.

אגב, מעניין אותי, האם זו פעם ראשונה שעולה לך דילמה כזו עם מטופלת? 

איזו הרגשה עלתה לך כשהיא אמרה לך את הדברים הללו? ואיך הגבת?

נ.ב. יש דעות שמטפל שהתנסה בטיפול בעצמו הוא מטפל מקצועי ומבין יותר. מה דעתך על נק' זו? את חושבת שאם היית מתנסה בטיפול היית יותר יודעת איך להגיב? אולי היית מבינה אותה יותר?

היתה לי הרגשה מאוד דומה לזו של המטופלת הנל ומה ששוגי הסבירה זה בדיוק מה שהמטפלת אמרה לי .בהתחלה זה קצת אכזב אותי והפחיד  כי לא היתי רגילה למערכת יחסית כזו שיש פתיחות חד צדדית  שאכן  מביאה לקרבה רגשית אבל לצורך הטיפול הפנמתי שלמרות הקושי הפעם מדובר במערכת יחסים שונה ממה שהכרתי עד כה ואולי כי היתי מוכנה לזה, כשהסתימו המפגשים זה היה רק לשנות את ההרגל וזהו

מצד אחד, 

אם תאמרי לה שזה בסדר שהיא יכולה ללכת, את תאוששי את החשש שלה שאת לא אוהבת אותה ולא צריכה אותה.

אם תגידי לה שאת רוצה שהיא תשאר אולי היא תחווה חוייה לא אמיתית ממך, והיא תחשוב שאת צריכה אותה.

אולי להסביר שמותר וטוב ונכון שתאהבי אותה אבל לא תתאהבי בה.

את המטפלת, ואת לא תלויה בה.

אם הייתי מרגיש שהמטופל מאוהב בי לא הייתי סומך עליו.

אמנם אם היה אוהב אותי. הייתי מרגיש בסדר.

את צריכה לשבח אותה על הכנות והאומץ ולעודד אותה לא להיות במקום שלא עושה לה טוב.

(אהבת יתר ותלותיות אני מניחה שאת מסכימה שזה לא טוב)

נכון, יש מימד של חד סטריות באהבה ,

למה זה מפחיד אותה?

היא העלתה פה רגש חשוב מאד ומרכזי מאד בחיים שלה, תתיחסי אליו.

ותצייני כמובן , שבכל מקרה אם זה מה שהיא מרגישה שנכון - היא יכולה לעזוב , והטיפול הוא שלה ובשבילה,

אבל מענין אותך לדבר על זה - על הפחד.

ולשאלתך האהבה - או יותר מדויק הקשר מטפל מטופל הוא חשוב ביותר בטיפול,

הטיפול עצמו הוא הרובד הגלוי,

והקשר הוא הרובד הנסתר של הטיפול.

ברצינות.

כמטפלת, הקשר בין מטפל למטופל הוא חשוב ומשמעותי לתהליך מאד.

עד כמה את אוהבת אותה?

עד כמה אכפת לך?

כמטופלת אני חושבת שהיה עוזר לי לדבר על מערכת היחסים הזאת לנסות להבין אותה ואז להגדיר בברור את הגבולות המתאימים לי ולמטפל.

נ.ב

 מה ההכשרה שלך כלומר, איזה סוג מטפלת את?

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....