היא הגיפה את התריסים, סגרה את הזכוכית בחבטה ונעלה את החלון. ברר. כפור אימים בחוץ, בפנים. המזווה כבר מלא, וסבתא מוכנה לחורף עם כל הסריגים והצעיפים החדשים שלה. השטן מגיע. גשם, ורוחות. אחר כך השלג יקפיא את כל מה שרטוב, ועד שהכל יפשיר יעברו שבועות. היא ניגשת לחמם לעצמה אוכל. אפונה מקופסת שימורים ואורז שבישלה כבר בבוקר. את הבשר היא שומרת לימים קשים.
סבתא יורדת במדרגות העץ ששיפצה לפני שנתיים.
"את כבר מוכנה, מאמאל'ה?" שואלת סבתא.
"מוכנה למה?" שואלת המאמאל'ה.
"לחורף."
"הו, בוודאי. קניתי מספיק מצרכים והורדתי את הבגדים החמים מהארון העליון. הכול כבר מוכן."
"לא, חמדתי. מוכמה לערבים שלמים של ישיבה סביב האח, ערבים של שירים, סיפורים ובדיחות? מוכנה לארוחות עליזות בבקרים של שלג? לרוח הזו, ולהתכרבלות מתחת לשמיכה בלילות? מוכנה?"
"אוי, סבתא. את יודעת שאני לא כמוך. כל מה שאני חושבת עליו זה איך לעבור את החורף בשלום."
"ומה עם התענוג יקירה? מה עם הרוח?"
היא מחייכת. "אני כבר זקנה מדי לכל זה."
"ומה אני אגיד?" צוחקת סבתא.
"את לא בת ארבעים ושלוש, סבתא."
"אני מבינה מה את אומרת." מתרצנת סבתא. "ובכל זאת. חורף זהו זמן לעונג, לאושר, להתרחבות של הלב."
"סבתא." היא אומרת בטון מזהיר.
"טוב, טוב." וסבתא פונה להתיישב באנחה מול האח.

בסוף החורף מתה סבתא. כבר בת תשעים ושלוש, לא צעירה. ובכל זאת.