שפרה גרניט, היא תלד לנו עולל, ונקרא לו סנדל - - - הדסהההה
מסקנה קריטית:
דירת בנות בתחילת שנה זהה לדירת זו"צ רענן. כולם מסתובבים בפרצופי אבל כבדים בשעות הסמוכות לארוחות הבוקר והערב. כלומר, כל הסכינים חדשים, וכל סלט שלישי בממוצע הוא מתכון לאסון
ומסקנה קריטית נוספת, שקצת אבסורדי יותר מדי להתלהב ולהשתגע בשם חובת ההשתדלות שלנו, אל תהפכו את העולם, ילדים נחמדים. חובת ההשתדלות היא בסך הכל עונש שקיבלנו.
(מה שכן, אם נדבר על עונשים מול הטבות, תפילה היא הטבה מהסוג הנדיר.)
השבוע גיליתי שיש אנשים (טוב, תמיד ידעתי שיש אנשים כאלו. אני מתכוונת, אנשים שלא היו כך בעבר והיום כן.)
אנשים שהגיעו לבסוף למקום בו הם אינם פוחדים להודות שטוב להם. לא מקום טכני. מקום בנפש שלהם.
השבוע גיליתי הרבה גילויים.
הגעתי למסקנה שגם אם זה דורש הרבה עבודה, יש לי הסיכוי לצאת מפה גדולה באמת.
(זו היתה מסקנה מסוכנת להשמעה, כי היא גררה מסיבת ליל בלתי צפויה בסגנון הודאל שואגת את כשאני יוצא מפה אני קונה לכולם סנדלים, צעיפים צהובים! - משיח, משיח, משיח, אוי אוי אוי אוי! סנדלי - ים, סנדלי - ים!)
המצב כאן חמור
מישהו בא לעזור לי לשאת את המזוודה במעלה המדרגות לחדר שלי? אני כבר כמה שעות מדשדשת את עצמי בין המטבח לסלון בלא לאזור כח לכך
)
