קוראים לזה פוסט טראומה?
אבל בכלל לא הייתה טראומה|בוכה|
מהתחלה.
יום חמישי.
וואו.
הכלה הכי יפה שראיתי אי פעם.
היה מהמם.
באמת שהתרגשתי.
יום שישי.
לארוז.
להגיע.
שבת.
היה מושלם.
באמת שבחיים לא נהניתי ככה משבת באולפנה.
וואו.
היה מצחיק פחד.
ורננה אמרה הגומל.
ויואו באמת שהיה ככ מושלם. שעות דיברנו. וישלי חברות שכל אחת יותר מדהימה מהשניה. זכיתיזכיתיזכיתי.
מוצש.
עד שהחלטנו מה עושים, בסוף הגיע 1 בלילה.
הכנו אוכל. היה מושלם. המשך לשבת.
אורות.
הדר ניגנה. אני צכה להגיד לה פעם כמה כוח יש לה בנגינה שלה. כמה היא לא מודעת לגודל שלה. אבאלה.
יום ראשון.
קמים מאוחר.
מגיעים לאולפנה.
שמעתם??
פיגוע.
בנות מהאולפנה.
מה?
עוסיות, פסיכולוגיות.
אוקיי.
מיכל.
אביטל.
זמרה.
יהל.
><
יהל לא מסתכלת בעיניים.
אביטל מתנהגת כאילו הכל טוב. שלא יתפרץ לה אמן.
זמרה. |מתכווץ| אתם ראיתם אותה בוכה? היא מאשימה את עצמה שהיא לא יצאה להציל אותה. אבל זאת לא היא שמתה. אז מה. את רצית למות? את לא יכולה לסכן את עצמך בשביל אחרים|בוכה|
מיכל. מיכל בטראומה מטורפת.
בעצם, שניה.
למה ראיתי את התמונות לעזא?
המורה. אני לא יודעת מה יהיה איתה.
הלוואי שהיא תחזור לעצמה, הגיבורה הזאת.
וואו. התקשרה למדא כשהיא בשיחים. היא. היא. עמדה ליד האישה שנרצחה. הכדור פספס אותה.
ערב.
בתכלס לא היה נורא.
סתם מיכל התחילה לספר.
פתאום קלטתי.
דפנה התחילה לבכות בטרוף והיא מחייכת כשהיא בוכה והיא רעדה כשחיבקתי אותה. היא פשוט דואגת לחברה הכי טובה שלה.
ארוחת ערב?
למי יש כוח בכלל?
אני לא מסוגלת לדבר. בכלל. לא להוציא מילה. ואני מפחדת להישאר אילמת.
הולכים לחדר. שירים.
נו. לבכות כבר.
לא. מפתאום.
זוועהזוועהזוועה.
טוב נו, נלך לזה.
פתאום הכל יצא. היה אורות.
כולם רוקדות כמו משוגעות.
והמורה.
יושבת בצד.
מסתכלת.
מורה מתחילה לדבר איתה. היא בוכה.
איפה מיכל?
בחדר, בוכה. היא מפחדת לישון. חוסר אונים של שתינו.
זבל.
לילה.
לא נרדמת.
לעזאזל המחשבות. לעזאזל שירה הזאת. לעזאזל החיים האלה שעוצרים לאנשים את השגרה.
בוקר.
כיתה.
המורה מתחילה לדבר.
יופי איתי.
מה נזכרת לבכות פתאום?
פתאום הכל צף ועלה ויצא וחונק חונק חונק.
המורה קוראת לי. לאקשור.
היא רוצה שאני אפגש איתה.
אני לא יכולה.
למה?
מה קרה?
><
"איך זה שתמיד הדברים האלה מטלטלים דווקא אותך?"
איך באמת?
זהו.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היינו צריכים לעבור שם היום.
הייתי מקבלת התקף.
מאתמול אני בורחת למוזיקה.
אני לא מפוקסת.
לא יודעת.
קשה לי.
למה?
לא הייתי שם אפילו.
(יש כאן הפסקת חשמל)
לעזאזל.
מפחיד לי ממש.
אני לא יודעת מה שלומי.
ואני לא יכולה יותר.
וזהו.
לשרוד עד כאן זה שיא.
אבל בכלל לא הייתה טראומה|בוכה|
מהתחלה.
יום חמישי.
וואו.
הכלה הכי יפה שראיתי אי פעם.
היה מהמם.
באמת שהתרגשתי.
יום שישי.
לארוז.
להגיע.
שבת.
היה מושלם.
באמת שבחיים לא נהניתי ככה משבת באולפנה.
וואו.
היה מצחיק פחד.
ורננה אמרה הגומל.
ויואו באמת שהיה ככ מושלם. שעות דיברנו. וישלי חברות שכל אחת יותר מדהימה מהשניה. זכיתיזכיתיזכיתי.
מוצש.
עד שהחלטנו מה עושים, בסוף הגיע 1 בלילה.
הכנו אוכל. היה מושלם. המשך לשבת.
אורות.
הדר ניגנה. אני צכה להגיד לה פעם כמה כוח יש לה בנגינה שלה. כמה היא לא מודעת לגודל שלה. אבאלה.
יום ראשון.
קמים מאוחר.
מגיעים לאולפנה.
שמעתם??
פיגוע.
בנות מהאולפנה.
מה?
עוסיות, פסיכולוגיות.
אוקיי.
מיכל.
אביטל.
זמרה.
יהל.
><
יהל לא מסתכלת בעיניים.
אביטל מתנהגת כאילו הכל טוב. שלא יתפרץ לה אמן.
זמרה. |מתכווץ| אתם ראיתם אותה בוכה? היא מאשימה את עצמה שהיא לא יצאה להציל אותה. אבל זאת לא היא שמתה. אז מה. את רצית למות? את לא יכולה לסכן את עצמך בשביל אחרים|בוכה|
מיכל. מיכל בטראומה מטורפת.
בעצם, שניה.
למה ראיתי את התמונות לעזא?
המורה. אני לא יודעת מה יהיה איתה.
הלוואי שהיא תחזור לעצמה, הגיבורה הזאת.
וואו. התקשרה למדא כשהיא בשיחים. היא. היא. עמדה ליד האישה שנרצחה. הכדור פספס אותה.
ערב.
בתכלס לא היה נורא.
סתם מיכל התחילה לספר.
פתאום קלטתי.
דפנה התחילה לבכות בטרוף והיא מחייכת כשהיא בוכה והיא רעדה כשחיבקתי אותה. היא פשוט דואגת לחברה הכי טובה שלה.
ארוחת ערב?
למי יש כוח בכלל?
אני לא מסוגלת לדבר. בכלל. לא להוציא מילה. ואני מפחדת להישאר אילמת.
הולכים לחדר. שירים.
נו. לבכות כבר.
לא. מפתאום.
זוועהזוועהזוועה.
טוב נו, נלך לזה.
פתאום הכל יצא. היה אורות.
כולם רוקדות כמו משוגעות.
והמורה.
יושבת בצד.
מסתכלת.
מורה מתחילה לדבר איתה. היא בוכה.
איפה מיכל?
בחדר, בוכה. היא מפחדת לישון. חוסר אונים של שתינו.
זבל.
לילה.
לא נרדמת.
לעזאזל המחשבות. לעזאזל שירה הזאת. לעזאזל החיים האלה שעוצרים לאנשים את השגרה.
בוקר.
כיתה.
המורה מתחילה לדבר.
יופי איתי.
מה נזכרת לבכות פתאום?
פתאום הכל צף ועלה ויצא וחונק חונק חונק.
המורה קוראת לי. לאקשור.
היא רוצה שאני אפגש איתה.
אני לא יכולה.
למה?
מה קרה?
><
"איך זה שתמיד הדברים האלה מטלטלים דווקא אותך?"
איך באמת?
זהו.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היינו צריכים לעבור שם היום.
הייתי מקבלת התקף.
מאתמול אני בורחת למוזיקה.
אני לא מפוקסת.
לא יודעת.
קשה לי.
למה?
לא הייתי שם אפילו.
(יש כאן הפסקת חשמל)
לעזאזל.
מפחיד לי ממש.
אני לא יודעת מה שלומי.
ואני לא יכולה יותר.
וזהו.
לשרוד עד כאן זה שיא.
