וגם הידיים שלו לפעמים, והראש והרגליים. איתי היה עומד לשנייה, ונרכד כמו עלה ברוח.
אבל מה שהכי רעד, זה הכנפיים.
הכנפיים הגדולות, החצי שקופות, שאפשר לראות רק אם מסתכלים טוב טוב. אם מתבוננים.
כשהכנפיים רעדו מידי, איתי היה חייב לפתוח אותן ולעוף. הוא היה יוצא, מתחבא מאחוריי הבית ופותח. פתיחה ראשונה, פתיחה שנייה ומתיחה. ואז גם עם הכתף השנייה.
ואז הכנפיים היו רועדות, ואיתי היה מתרומם. מניע את הכנפיים, ועף.
אף אחד לא ראה אותו. זאת אומרת, אולי אנשים ראו אותו, אבל הם לא התבוננו בו. ואיתי היה מתעופף בין האנשים, והכנפיים רועדות איתו ברוח.

גם כשאיתי עף והכנפיים נרפו לחלוטין, וגם הגוף, הנפש של איתי עדיין רעדה.
איתי הלך ברחוב, יציב לחלוטין, עם כולם, והנפש רעדה לחלוטין.
והוא היה עם חברים וצחק וחייך והנפש שלו רעדה.
היא תמיד רעדה.

חוץ ממתי שהיו מסתכלים על איתי. מתבוננים בו.
ואז הכנפיים יצאו, ולא בשביל לברוח. הכנפיים יצאו בשביל להיות.