לכל מקום שהרגליים יקחו אותי ולכמה שיותר זמן.
להמוןן זמן.
|נאנח|
החיים מעייפים ובולעים אותי.
אולי אני לא רוצה להיות פה בשבת|חושב|
אני לא רוצה להיות פה בשבת|מחליט|
אולי אסע לרות
אבל
לא הייתי כבר שבוע בבית ובחיים לא יתנו לי.
אין לי כח לכל החגים האלה, זה יוצא מכל החורים
ובמיוחד שנעם לא בארץ אז זה משעמם עוד יותר.
אוף פוף שמוף
שונאת תתסכול הזה

ולמה לעזאזל אני לא יודעת לדבר??
אף פעם לא הבנתי כמה רע זה לשמור בלב ולא לומר מה מרגישים וחושבים.
מאז שאני קטנה אני ככה.
שומעת, בולעת, מתפוצצת מבפנים, ממשיכה הלאה.
אף אחד לא חשב להעריך על זה.
אבל ברגע שהתחלתי גם לומר קצת, רק קצת ממה שאני חושבת זה כבר הפך לחוצפה גדולה .
אז שוב אני בולעת הכל ולא אומרת כלום.
וזה,
זה מה שגורם לי לרצות לברוח מפה.
לברוח מהכל.
כי כלום לא נכון בעיני. אף אחד לא יודע מה אני חושבת, מי אני חושבת, מה אני מרגישה.

אין לי בעצם טעם להישאר פה.
אני רוצה לברוח לעולם שבו מקבלים דעות אחרות, טענות, הערות, הארות,

עולם שבו נוטים להקשיב גם לאחרים.