האם אתם מרגישים בצבא מספיק מבוססים נפשית, בגרותית ו*תורנית* להתמודד עם ההווי שם? שלכאורה מהווה כמין יציאה מין "החממה"?
זאת אומרת, האם אתם מרגישים באמת שלמים ועצמכם (נפשית, בגרותית ו*תורנית*) למרות שלא עשיתם ישיבה לפני הצבא?
מה ההשלכות לזה? שמחים בזה או מתחרטים?
האם אתם מרגישים פחות "דוסים" מחבריכם ששילבו תורה (הסדר / גבוהה)?
*בנים ששילבו תורה עם או לפני הצבא (הסדר / גבוהה) -
אתם מרגישים שישיבה קודם הצבא הייתה דבר הכרחי? שלולא זה הייתם חזקים פחות מהבסיס ברוחניות? שהישיבה בנתה אתכם והכינה טוב לקראת השירות והחיים שאחריו?
אשמח שתספרו כמה שיותר על העניין עם דגש יותר על הפן הרוחני.
תודה.







