כאילו בחייאת, מה קשה לא להסתכל?
יואו אי אפשר להבין שאני לא מרשה!
אז לא תקראו את זה, תמותו??? תמותו!!!!!!!
אני לא מציצה לדברים האישיים שלכם אז תתחילו לשמור עיניים ולא לקרוא כל מה שמישהו ליכם כותב/קורא.
מכירים צנעת הפרט?? תתחילו ליישם!!!!!!
כאילו בחייאת, מה קשה לא להסתכל?
יואו אי אפשר להבין שאני לא מרשה!
אז לא תקראו את זה, תמותו??? תמותו!!!!!!!
אני לא מציצה לדברים האישיים שלכם אז תתחילו לשמור עיניים ולא לקרוא כל מה שמישהו ליכם כותב/קורא.
מכירים צנעת הפרט?? תתחילו ליישם!!!!!!
אנחנו מסתכלות רק על המספרים.
אנחנו לא קוראות את הדברים האלה.
אני מחטטת בדברים יותר חשובים-כמו הודעות בפלאפון של אנשים שלא רוצים שיקראו אז הם מפנים את הפלא' לכיוון החלון. (|צחוק מרושע| לא אשמתי שהם לא יודעים שאני מסוגלת לקרוא הפוך.)
וזה בעיה כזו. אי-אפשר לראות אותיות ולא לקרוא.
כמה מאמין....
כי פשוט אנשים שכל החיים אומרים לך "אני מתה לראות מה את כותבת" מסתכלים לך על הדף וקוראים רק את המספר.
כמה זמן לוקח לקרוא מספר? שנייה אחת ופחות, לא חמש דקות!!!!
אז די אנשים, עד שאני מתה+שלוש שנים כדי לוודא שאני באמת מתה, תקראו מה שבא לכם, כבר לא יהיה לי אכפת!
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)