את לא היחידה שכמוך בעולם.
את לא תשפיעי על כל העולם.
את תחי את החיים הקטנים שלך
את תתאהבי בבחור נאה (כן, הוא חייב להיות נאה) ועליו תשפיעי המון.
את תלדי את הילדים שלך. תבראי להם עולם.
את תציירי, תצלמי, תכתבי, ואולי זה יגע למישהו בנפש.
את תהיי חברה.
את תעשי טוב לאנשים.
אבל העולם יוכל להתמודד בלעדייך.
כי הוא ההוכחה שאפשר לכתוב יופי במילים. שאפשר להיות מישהו
פסידונית(אני אסתום את הפה)
את תשפיעי על כל העולם.
על כל העולם של האיש שלך, על כל עולם ועולם מעולמות הנפש של הילדים שלך.
את תשפיעי על כל העולמות והם לא יוכלו בלעדייך.
בשום אופן.
את היחידה שכמוך בעולם (אין עוד מישהו בדיוק בדיוק כמוך, תשכחי מזה)
את לא תשפיעי על כל העולם, אבל תשפיעי בהחלט על הסביבה הקרובה לך
את תחיי את החיים הקטנים שלך שיכולים להיות גדולים מאוד אם תרצי, והכל תלוי ביחס לחיים של מי את מסתכלת. של ביבי? של הג'וק בפינת המטבח?
את תתאהבי בבחור נאה ועליו תשפיעי המון והוא ישפיע עלייך ויהיו לכ אחלה חיים
וכנל על השורה הבאה
והבאה
והבאה
והבאה
אבל- אולי העולם יוכל להתמודד בלעידדך אבל כל עוד את כאן מן הסתם את אמורה להיות כאן (אני מאמינה בזה בלב שלם), וכל עוד את כאן את יכולה להשתדל לגרום לעולם להיות צריך אותך בתוכו. ואז הוא לא יוכל להתמודד בלעדייך. (ושוב, לא בהכרח כל העולם, עולם זאת גם המשפחה שלך, החברות שלך, החברים של החברים שלך ובכללי אנשים שמכירים אותך או מכירים אנשים שמכירים אותך. לא איזה שבט יפני מאיפשהו בקצה האחר של העולם)
ובקשר ליואב בלום - הוא אחלה סופר אבל התאור שכתבת עליו מתאים קצת יותר ליוצרים כמו דוד גרוסמן או פאולו קואלו)
תחיה.
הכאב הזה הוא לא אמת, זה לא אומר שהאמת לא כואבת...
אבל צפיית גדלות זה משהו שלפי דעתי לא מדעיכים בכזו קלות...
חבל על דאבדין?
עוד ישכנעו אותה שלא...
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
