אני צריכה ללמוד טאקט.הרבה טאקט.כי אין לי אחד כזה.בכלל.ואני רוצה אבל אין.

דווקא הצלחת להביע את עצמך די טוב עכשיו, נראה לי...
ומותר לכעוס ולשנוא לפעמים, אבל לדעת גם שהאדם טוב מיסודו ואת לא באמת נוראית כמו שאת מרגישה, ומגיע לך גם לאהוב אותך. לכולם מגיע.

אני פשוט לא יודעת את זה.אין לי את זה ושתדעי לך שזה הקטע הכי ארוך שכתבתי עד עכשיו.וזה גם אחרי מלא מחשבה.והיום כל פעם שניסיתי להסביר משהו למוריה ונעמי נעלמו לי המילים והתבלבלו ולא ידעו איך לצאת.זה היה סיוט.והם אמרו לי שזה בסדר אבל נחראלי הם לא חשבו ככה.
אני אדם טוב מיסודו אבל יש לי מלא כיסויים.וחומות.וקליפות.ומה לא.הכול.כל מה שחוסם אדם מלהביע את עצמו ולאהוב את עצמו ולהשלים עם עצמו-שזה הכי חסר לי.וזה נוראי.

שחשבת המון ואז כתבת. כי זה הכי אמיתי שלך.
ואת יודעת, גם אני כשאני צריכה לדבר לפעמים המילים מתבלגנות לי ומתערבבות ובסוף אני אומרת בכלל דברים אחרים ממה שרציתי לומר מלכתחילה.
מה שעוזר לי זה קודם לכתוב לעצמי ואחר כך לדבר. ככה המילים מנוסחות כבר, לא צריך לנסות לנסח אותן מחדש ברגע שצריך לדבר. לא יודעת אם זה יעזור לך, אבל לי זה עוזר..
לכולנו יש כיסויים וחומות וקליפות שלפעמים מלאות קוצים וקשה עד בלתי אפשרי לקלף הכל.
אבל לאט לאט. מורידים שכבה אחרי שכבה.
לומדים לאהוב משהו בעצמנו. אחר כך עוד משהו. ועוד ועוד. לומדים לקבל את עצמנו עם כל החסרונות והפגמים שבנו. לומדים להעריך את העבודה שאנחנו עושים, בכל דבר. להכיל את עצמנו עם הרגשות שלנו והכאבים שאנחנו צוברים בתוכנו. וככה לומדים לאהוב.
אני לא יכולה לומר שאני אוהבת את עצמי בלב שלם. אבל אני כן יכולה לומר שאני בדרך לשם, כי אני בלימוד הזה. לקבל אותי, ככה, עם כל זה שאני מצוברחת לפעמים ושאני מתבלבלת בדיבורים ושאני קצת אגואיסטית ואנוכית. על תכונות רעות צריך לעבוד, וכשמצליחים זאת תחושה נהדרת.
בקיצור, אולי עכשיו קשה לך לקבל את עצמך, אבל את יכולה. תמצאי בך את הטוב, תמצאי בך את הכוח לשפר את הרע, ותוכלי לאהוב.
אני מאמינה.

בוא נשכח ממה שהיה פה.אחלה?אחלה.

(אני סתם אוהבת להתפלסף, מצטערת)

איך להיות ללא טקט. (שלומבא. אולפן לחיסורי טקט בע"מ).

יש לי מזה מלא.תודה.
אני יכולה לפתוח חנות חינמית שמוכרת חוסר טקט אם בא למישו