פעם ידעתי איך צוללים
את השיר הזה
לעומק
צליל אחר צליל
מבלי לקרוע לגזרים
את המוזיקה שבו,
את הצלילות שבמנגינה
המתמשכת, הנזרמת
אל האור -
להשליכה
לצללים.
והיום
ביקש ליבי להתפעם
ואני
פעם אחר פעם,
רדמתי על משמרתי:
איך ישמעו פעמי משיח
וקול דודי הדופק
אם החלונות
אטומים
אטומים
והחדרים סגורים
ודלתות העליה נעולות
והמפתח -
השיר לקחו.
אולי לפחות הבית הראשון.
הדובדבן שבקצפתמעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
