מי היה מאמין שיגיעו ימים כאלו...

במחנה האחרון השבט שלי המציא מוראל סניפי במנגינת סמי הכבאי, והבעיה היא שהן לא חיכו בין ה"סמי בא לעזור" ל"הוא הכבאי הגיבור". התעצבנתי עליהן בעדינות ואחרי כמה זמן הן פשוט השתילו ברווח הזה את השם המלא שלי כדי שא. יהיה שם רווח, וב. אני ארגיש שעשיתי משהו בעולם.
והיום במסע המד"שית הפדחנית שלי לימדה את המוראל הזה את כל האוטובוס, ואז במסלול חניכה פיצית מכיתה ג' באה אלי בחיל וברעדה ושאלה איך קוראים לי. עניתי לה והיא פתחה עלי פה נדהם: את ___??
חייכתי אליה כראוי לחניכת יסוד והיא מיד הסתובבה לקומונרית וחשבה שלא שמעתי: "יש עליה מוראל!!"
אחר כך לקחתי את המדריכה שלה לשיחה ובכיתי לה מהתרגשות שאף פעם לא הייתי אליל נוער וזה כל כך מרגש. ומשעשע.

וגם על שבט דביר נהייתי חביבה; הדבות עשו פונדו אז התיישבתי לידן בטבעיות ואמרתי כמה הן צדיקות שהן נותנות לי לאכול חופשי. ולא תאמינו, זה עבד. פשוט ישבתי לידן וחיסלתי במרץ והן בכלל לא התרעמו, הן דיברו איתי חופשי וחלקו איתי חוויות כאילו הייתי איזו מדריכה מוערצת. פחח.
(וואי, אני כל כך עפה על עצמי אבל מותר לי כי אני משועשעת)

ושבט נווה ממש חמודות. משוגעות קצת אבל שפיציות. הלוואי שהייתי מדריכה שלהן |לוחש|

גם החניכות שלי מקסימות כמובן
צריכות ליטוש קטן אבל הן אחלה


ובחג הלכתי חצי תל אביב יחפה! אחיין שלי הסתכל עלי כאילו לא יודעת מה. היה מצחיק. הרצפה לא היתה חמה בכלל ואף אחד לא ראה כי הייתי עם חצאית סינדרלה.

איך אני אוהבת לצלם תמונות מביכות של אנשים!

למה אני לא אוהבת להצטלם? מוזרה אחת

שעה 1 ו-37 דקות עד שהוא יגמור להעלות את כל התמונות מהיום לדרייב. איטי משהו