|בוכה|
-
לילה
ושוב הגוף שאני
מתכווץ.
מתכווץ אל תוכי, גמלוני,
אלף תאי גן של בדידות מונחים זה לצד זה,
מצורפים זה לזה ברישול
נפרמים כשאיש אינו
מבחין.
ללא דמעות אני
בוכה
גשמי בדידות זועפים בי
זועקים עצמם פנימה ולא חוצים
לא מצליחים לחצות את גבולות עורי
את גבולות ענן ליבי הכולא
אלף
מיליון
מיליון אלף עוברי דמעות קפואים.
אני בוכה
הצורך הזה רק
רק להיות
רק
להיות נראית.
אדם שיודע ומוכן ואמיץ מספיק כדי להרגיש את מה שהרגשת
אדם שיודע לבטא בצורה כל כך מדוייקת, (בצורה מפחידה!) - את מה שהוא הרגיש במילים,
הוא אדם גדול, ועצום, ומלא כח.
הבדידות והשקיפות יהפכו לאור גדול שיאיר מעצמו גם לאחרים, שקופים בודדים וכואבים -
אוהבת אותך, את גדולה וגיבורה!
שראיתם אותי
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
