אני שונאת אנשים שלא מבינים.

והיה לי נורא נחמד היום לכתוב את זה.

היא החמיאה לי טוב.

אני צריכה חיבוק.

ועוד אחד.

וכל כך באלי להיפגש איתה. פופ ****. 

אתם יודעים משו? כואב לי. 

באלי ליידע את העולם בזה, זה אפשרי? 

הלוואי שלא יכאב כל כך

(רוצה להיפגש.)

(כנל. בראשון אני פוגשת חברה בירושלים. אם יהיה לי זמן אחריה אני אשמח ממש ממש.)

(אז נדבר כבר.

ותהני)

(תודה אהובה)

אני לא אוהבת עדיין. וזה טוב. ככה יהיה לי קל יותר עכשיו
היא מלאך משמיים וזהו זה. מה הייתי עושה בלעדיה
היה יום טוב היום בסך הכול
למה הם בעד פסח? אני יכולה לחכות רק עד חנוכה.
אם אתה יודע, רק תגיד לי. אני לא אענה על זה. מבטיחה.
אני מת-ג-ב-רת.
אני צריכה מדריך לחזרה בתשובה שלי. מישהו שאכפת לו ממני במידה מסויימת ורוצה להוסיף טוב לעולם.
שורפות לי העיניים
עכשיו אני אחראית פסטה בבית.
אני צריכה מייבש פסטה. אולי אני אבקש ליומולדת
יאא עוד שבוע יומולדת חצי. אני הולכת לחגוג
כנות זה חשוב
אני... נרגעת.
שימי לי עוד רום
אני רוצה להיות כשרה וטהורה. וצדיקה. וטובה. ואני לא יכולה או רוצה לעשות את זה לבד.
זהו בינתיים

זה היצר הרע
קשה לי לבד עכשיו.
אני רעבה
למה ליסוע אם אין שם אף אחת
היא חכמה
אני רוצה להתחתן. מתישהו לא עכשיו
יום יגיע וכולם יגלו כמה אני בן אדם חלש
ספר ספר ספר
רגעי משבר שלי
.
.
אין לי זמן לחכות אני רוצה להחליט
עוד שניה היא מגיעה
באלי לקבל הודעה
איכ ואוף ודי.

הוא יבש והלחלוחיות הכי קרובה לחיות שתמצא הם דמעות. הלוואי....

הנה אחד חדש... (כולם כנים, הם   לא בשביל סתם הגיג..)

אין לי סכין בלב. הלוואי והיתה! אולי היה יוצא אפי' דם משם. הלואי. יהיה נחמד לדעת שהיה שם דם.
יש לי סכין במוח! הלוואי ולא תיהיה! אולי ישאר לי קצת מוח בקודקוד. הלואי. יהיה נחמד לדעת.

ע"כ....

חברות שלי מתחרפנות מהגיגי החוכמה שיוצאים לי על אנשים מתים....

החיים שלכם מדהימים. קשיים זה גם מדהים.

 

למות זה לא כיף. לפחות למי שהכיר אתכם ואהב אתכם. ואז שמע בחדשות שאתם נעבך- נחטפתם. שניכם. ואז לחכות 18 יום על קוצים ואז אתם מתים והעולם קורס יחד איתכם.
ואז לשמוע שאתה- המע"ר הביישן- בדרך לשבת חתן של גיסך לעתיד- נרצחת. וגם אבא שלך. ולבכות בהלוויה שלך כמו שלא בכיתי ובעז"ה לא אבכה בחיים.

וזה בלי לספור רגעי האימה שאתה שומע רכב בא לדרוס אותך. להינצל בנס. ולשים חסם עורקים על הרגל הכרותה של בחור ישיבה ש, שלא כמוך, לא ניצל בנס. ואז לראות את הכלב שבא לדרוס אותך מדמם כולו מחורר מכדורים ששלחו אותו הישר לגיהנם.

 

החיים הם טובים. אנחנו שונאים את המוות ומייחלים להיעלמו. ופועלים לכך.

 

(כואב לי כי אני חוויתי מה זה שכול של חברים)

ת'כלס החיים שלי טובים אבל לא שונאת את המוות.

לא אוהבת שאנשים שאני אוהבת מתו אבל האנשים סביבי הם לגמרי הסיבה היחידה שאכפת לי למות.

לדבר כאלה שטויות.

שנאת המוות היא מושרשת. והטענה שאת לא מתה זה רק בגלל הסביבה לא משכנעת לא אותי ולא אותך.

 

ואולי (ממרומי גילי) כשעוברים את גיל ההתבגרות מתחילים ממש לאהוב את החיים ומפסיקים לדבר ככה.

ולפעמים-זה לא עובר. ואז זה עצוב לראות אנשים חיים כמו זומבים כל חייהם.

יש אנשים שבאמת לא אכפת להם למות! תאלץ להתמודד עם העובדה הזאת....

אז אל תחיה בסרט שרק מי שחווה מוות של אדם קרוב מבין את המשמעות של למות.

אני מבינה טוב מאוד מה זה אומר ולא, לא אכפת לי למות!

אני אולי גם.
אבל יש גם מיתה בחיי.

מקווה שזו מיתה זמנית. ככל המיתות...

רק שמיתה בעודך בחיים היא זמנית.

ואינני מתכוון לברוח ממיתה בחיי ע"י מיתה מחיי. זו שטות ככה לא תמות בחיים רק כי לא ישאר לך מהם.
אני מחכה לתחייה.

אני לא מדבר על מותי בעתיד, אלא בעבר ובהווה. וזה רק חלק ממות.
כשאתה ישן- אתה מת/60. (כשאתה הולך לישון, אתה מתאבד/60? לא ברור...).

המשנ"ב פוסק שיושב בטל כישן דמי. (סי' תקפ"ג ס"ק ט' )
אז מה קורה כשהוא יותר גרוע מיושב בטל?- הוא יותר מ1/60...
ויופם יבוא ואמשיך את התגובה עד אז-
תחיו אנשים!

אם שינה זה אחד משישים ממיתה אז תחשוב איזה כיף זה מיתה...

 

זה קצת זילות של המוות. (אולי אתה גם שרוט כמוני ואז אין לי זכות להטיף לך)

הייתי רוצה להצליח שבוע שלם. ולהמשיך לשבועיים ולחודש ולתמיד. אבל איכשהו תמיד אני מצליחה יום כן יום לא, וזה מבאס.
אני רוצה לומר שאני שלמה עם עצמי, אבל אני עוד לא בטוחה בזה לגמרי. יש עוד כמה קצוות לא סגורים.
מישהו בכלל יכול לומר שהוא שלם עם עצמו לגמרי?
יש אנשים שאנימעריכה, כי הם הצליחו להמשיך בדרך שהתוו להם מלכתחילה. לא שאני בעד להישאר תמיד על אותה הדרך בלי להעז לזוז ממנה, אבל כשרוב החברות שלך הולכות כל אחת לאן שבא לה זה קשה להמשיך במקום שהיית בו מאז שנולדת.
כלומר אני מתכוונת לזה שפעם למדתי בבית יעקב ורוב החברות שלי משם לא נשארו בנות בית יעקב. בכלל בכלל לא. ואז אני רואה את הקומץ בודדות שנשארו כאלה ואני מעריכה אותן על זה.
אני מותשת. פיזית ורגשית. איך אפשר לא להיות מותשת רגשית כשכל היום עוסקים ברגש, שלי, של אחרים.
אני כל כך אוהבת אותה. ואני מתפדחת קצת לומר את זה אבל עכשיו אני אוהבת אותה יותר, אחרי שהיא נתנה לי אישור לזה שהיא אוהבת אותי. והמבין יבין כי אין לי כוח להסביר.
כואב לי הראש ועוד מעט תהיה שקשוקה וביום ראשון אני פוגשת מישי מהביצפר הקודם שפעם בכלל לא היינו חברות כי תמיד התביישתי ממנה.

ובהתחשב בזה שבשבוע האחרון לא צמצמו אותו הוא גבה.

תפס גובה ורוחב. גם נפח.

ואני אמורה לטפל בו.

אוך! ככה זה שזה התפקיד היחידי בבית.

לקפל כביסה.

אשכרה.