בנאדם רוצה לכתוב קטע, אפילו קטע חכם, קטע שיאמרו עליו משהו טוב, יתפעלו מהעומק וחוכמת החיים של הכותב, אבל לבנאדם קוראים דני ודני כבר איבד את היכולת לומר את המשפט הנכון במקום הנכון ולכתוב משפטים כמו הרב'ה מקלויזנביצה אז דני יושב וכותב, אמנם לא דברים עמוקים שכולם יאהבו אלא דברים במינון נמוך יותר שהוא מבין ואחרים מבינים ובכל מילה הנכתבת מרגיש דני חץ שנורה לו בלב כי חלומו הגדול לכתוב ספר הגות עמוק ופילוסופי מתרחק....

אבל,כשהמילים מתחברות לכדי משפט ומשפטים מתגבשים לפסקה ופסקאות לפרק ופרקים לספר,אוויר העולם נהיה זך ונקי ופתאום לא אכפת לו לדני שלא מדובר בספר עמוק או הגיגים גדולים...דני מבסוט כי זה מילותיו שלו ועולמו שלו