ושורף לי. שורף שורף שורף.
ואני רעבה נורא. לא לאוכל.

אהבה זה הדבר הכי מכאיב שיכול להיות

רק לאהוב את אלוהים ואת עצמנו זה לא כואב. בעצם כן לפעמים. פפ

אני רק מנסה כל הזמן וזה לא הולך לי. אני עושה טעויות, שוב ושוב ושוב, טעויות קריטיות לפעמים.
ואז יוצא שאני לא בן אדם טוב בכלל.
היום נגיד הייתי אכזרית במיוחד.

לכתוב ספר פילוסופיה. סוג מומו ומר אל כאן אנה וכאלה.
הלוואי ויכולתי לכתוב בכלל ספר, סתם ספר.

מה שגורם לי לחשוב שכשהיא התנצלה אז זה לא היה באמת
מה שגורם לי לחשוב שהיא לא באמת רוצה אותי
מה שגורם לי להתחרט על הרגע שהכרתי אותה כי עכשיו זה כואב

כשהכאב כמו אבן שם
אני כמעט כבר מת
מאהבה

שמעתי את זה לילה שלם באוזניות על הספה עם אור דלוק ודמעות דמעות ונרדמתי ככה וכשהתעוררתי האוזניות היו עדיין תקועות לי באוזניים ושבילים של דמעות יבשות על הלחיים

ואני מרגישה כמו האנשים בציורים שלי
עם כנפיים שבורות או ליצן עצוב (שאגב את זה ציירתי בגלת שבפורים התחפשתי לליצן ויש לי תמונה שאני עם פרצוף עצוב והסתכלתי על התמונה הזו תוך כדי שציירתי אז יש מצב שזה דומה לי קצת) או במערבולת שמסתובבת לי סביב הצוואר
כזאת אני. מציירת את עצמי.

ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם

אוי כמה שזה נכון.
הלוואי והיתה לי אהבה, כזאת שלא תלויה בשום דבר.

תמיד צריכה עוד ועוד. עוד ריגושים, עוד דברים חדשים, עוד מקומות ללכת אליהם.
אף פען לא מספיק לי שום דבר. אם אני לא אקנה צבעים חדשים לא תהיה לי מוטיבציה לצייר. אם אני לא אקנה ספרים חדשים אני לא אקרא וזה גרוע בשבילי כי אני אתחרפן מזה. אם אני אהיה כל יום באותו מקום כל הזמן אני אשתגע.
אני אוהבת את השגרה אבל לא מסתדרת איתה בכלל.

ופתאום הגעתי למסקנה שאני ילדה של בחוץ.
תמיד הייתי ילדה של בית. שנאתי לצאת. היציאות שלי היו רק בשביל טיולים עם אבא, כי את זה לא יכולתי לפספס.
לא אהבתי לצאת לקניות, לסבתא, לפעילויות חברתיות.
ופתאום עכשיו אני ילדה של בחוץ. רק בחוץ טוב לי ושמח לי. אני מסוגלת להסתובב שעות ארוכות במדרחוב או בקניון (פחות בקניון האמת). אני אצא לטיול גם אם אבא לא יקח אותי. אני אצא לבד, העיקר לצאת.
אני ילדה של בחוץ אבל גם של בפנים, כי אני אוהבת לצאת החוצה אבל לבד. טוב לי עם חברות אבל אני לא יכולה יותר מדי זמן. לבד הכי טוב לי.
לכן היה לי טוב עם אביבה, כי היא כמוני, ילדה של בחוץ בפנים כזה. פשוט הסתובבנו, לא דיברנו הרבה, מדי פעם על ספרים וכאלה אבל לא יותר מדי.
מוזר שפעם הייתי בכיתה שלה ולא היינו חברות. ועכשיו אני לא בכיתה שלה והתגעגעתי אליה ונפגשנו. זה מוזר ממש.

זה קל ממש לבינתיים
מתחשק לי לנגן בחליל צד אבל אי אפשר כי ישנים פה.
מתחשק לי לנגן לא משנה במה. העיקר לנגן. ולעזאזל אי אפשר.
אני זקוקה לנגינה.
והחליל צד שלי מעלה אבק כבר כי לא העזתי לגעת בו המון זמן. אני מרגישה יומרנית לנגן בו. הוא כזה מין גדול ויקר וכסוף ואני לא מרגישה בנוח עם זה.
הייתי רוצה חליל צד מעץ.

אבל שכחתי את כל התנוחות האלה.
פפ
המורה תכעס.
אני רוצה ללמוד מדיטציה.
שיואו

@פרפר לבן.
ובטח גם את רוצה לקרוא @*פסיקית

אבל אני לא מעזה להוציא אותם לפועל
ואני לא מצליחה בגלל זה
ואז אני מפסיקה להאמין בעצמי
ואז גם אף אחד אחר לא יאמין בי
ואז אני אצטרך ללכת לטיפול.
לא אכפת לי לכתוב את זה כי מי בכלל קורא. ומי שקורא לא אכפת לי, נראה לי כולם פה הולכים לפסיכולוגים.

אין שום דבר רע בללכת לפסיכולוג, זה גאווה.
כי כל מי שיעזור לו ללכת ולא הולך כי מה יגידו או מה ירגישו הוא זה שלא צריך לחשוף את זה כי זה מראה על סוג של חולשה
ואל תשכחי שלא משנה לי אם את מאמינה בעצמך או לא- אני תמיד האמנתי ואמשיך להאמין בך.
נשמה שלי.

אני לא רוצה ללכת לטיפול בלי קשר אם זה רע או לא או אם זה גאווה או בושה. סתם כי אני לא מאמינה בזה.
ותודה שאת מאמינה בי.

לא מאמינה במה?

לא רק עושה את עצמי כזאת אלא באמת כזאת. עכשיו אני רק זורקת סיסמאות. אמנם אני מאמינה במה שאני אומרת אבל עדיין אלה רק סיסמאות שלא שוות כלום.
אני רוצה להיות חכמה. וגם בלימודים. להבין מתמטיקה לעזאזל.

כמה אהבה יש בי וזה אף פעם לא מספיק
כמה אני אוהבת את עצמי ומרגישה אנוכית בגלל זה

מותר לי לאהוב את עצמי
מותר לי לאהוב את עצמי
מותר לי לאהוב
בדיוק כמו שכתוב: ומותר, ומותר לאהוב.

אין לי מקום
בשבילי.

מי שלא מכיר מטרופולין מפסיד.

אין לי מקום לדברים שלי, לדברים שלי שאני אוהבת. זה יוצר חוסר מקום גם לעצמי.
בית קטן זה דבר מבאס.
מדף אחד לספרים
מדף אחד לציוד ציור
ארגז מעל הארון של הציורים שלי
והתיק שלי. תיק ענקי שמכיל את החליליות וספרים חשובים ויומנים וקלמר עם מלא עפרונות ועטים (כולל העט שלך! @כישוף כושל ) וכמה מכחולים וצבעים למקרה הצורך ומחברת ציור ופנקס רשימות ועוד מלא דברים שאני סוחבת לכל מקום. וכמו שהיא פעם אמרה: כל הבית על הגב. היא אפילו כתבה עלי שיר לכבוד התיק הזה.
אבל למרות זאת אין לי מקום, אין לי מקום
בשבילי.

אני אוהבת אותה
אפילו מעזה לומר שהיא האדם היחיד שאני מאמינה לו בלב שלם שאוהב אותי.
וזה לא תלוי בשום דבר
לא נראה לי
לפחות מהצד שלי זה ככה

מגיל אפס אנחנו חברות.
פעם הרגשתי פחותה ממנה. בבית הספר, תמיד היא היתה הילדה הזו המפונקת שעושים לה דברים מגניבים בשערות והיו לה מיליון בובות חרסינה והיא היתה מקובלת בכל השכבה. ואני הייתי האחת שמתלבשת הכי בנאלי ולא שמה לב יותר מדי לאיך התלתלים שלי נראים, והם היו די זוועתיים, הייתי האחת שקוראת ספר בהפסקות כי מי דיבר איתי בכלל.
אבל יש לי זיכרון אחד מהיום הראשון של כיתה א: אפרת אומרת לאמא שלה, אמא אני רוצה להיות באותה כיתה עם תמר.
בסוף לא היינו באותה כיתה כי אנחנו בנות דודות. אבל היא היתה כמו אחות גדולה שלי שם, כשמישהי העליבה אותי הלכתי אליה והיא ניחמה אותי, למרות שהיא היתה מקובלת ואני בשוליים. נגסנו מאותו תפוח. היא אהבה אותי כבר אז, ואני הרגשתי פחות ממנה אבל אהבתי אותה גם.

ועכשיו אני מבינה, זאת החברות הכי ארוכה שהיתה לי מעולם - מגיל אפס כי האבות שלנו תאומים ואנחנו בנות אותו גיל כמעט. ועד עכשיו. וזה רק מתעצם יותר ויותר.
וזאת גם החברות שאני יכולה לדעת בוודאות שתישאר ותהיה טובה יותר תמיד, כי אי אפשר אחרת.

ושאני אוהבתותך.

ושיהיה טוב.

וקראתי.

ואני מרגישה שכל מה שאני יגיב לא יהיה ראוי.

אז רק אומרת שקראתי, ושאני אוהבתותך.