אני קוראת לזה *בגידה רגשית* 

קשר זוגי של בני זוג נשואים בנוי מהרבה רבדים - רגשי, נפשי, פיזי, רוחני

אם את חושבת על קולגה איזה חמוד הוא וזה.. ופה ושם יוצא לך לשתף אותו והוא כזה חמוד, מבין ומכיל, מתעניין ומשתתף

זה מרוקן לך אנרגיה רגשית מהקשר עם בעלך

כי בנישואין יש עליות ומורדות, יש תקופות לחוצות יותר ופחות ואם אנחנו שומרים את כל האנרגיה הרגשית שלנו לקשר הנישואין אז גם התקופות של המורדות ירוממו ויצמיחו בנו קשר עוד יותר עמוק וחזק אחר כך

אבל אם בתקופות ירודות נחפש נוחם מחוץ לקשר אז יש פגיעה בקשר הזוגי וזה כן מדרון חלקלק, גם אם זה לא יגיע לעולם לבגידה פיזית. זה פוגע קשות בקשר הנישואין.

ולכן - למרות שצריך להיות נחמדים ונעימים לכולם צריך לשמור על גבולות בצורה מאד נחרצת (בינך לבין עצמך) וזה לא משנה מה הקולגה חושב או מרגיש

את צריכה לשמור את עצמך לבעלך! כולל את כל הצרכים הרגשיים שלך מגבר!

יש צרכים רגשיים שאפשר לקבל מחברה ולא מבעל, מאחות או מאמא וכו' זה בסדר. אבל צורך רגשי שמקבל מענה מגבר זר זה כבר על חשבון הנישואין ואת זה את צריכה לעצור.

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=48154&cat_id=4050

נאמנות בין בני זוג 

1. זה תלוי בגברים. 

למשל, כשאני עושה מילואים, לפעמים אני לא מסוגל להישאר באוהל בגלל הדיבורים שרצים שם (וכן, חלקם נשואים ואפילו עם ילדים) -  במיוחד אם במקרה קיבלנו הדרכה באותו יום מחובשת\מדריכת קליעה וכו'. 

לרוב החבר'ה המאוד דתיים יוצאים מהאוהל והולכים למקום אחר, הפחות דתיים שותקים ולא מתערבים בשיחה ומי שלא דתי, משתתף פעיל וער. 

2. מי שיחטא, יחטא. יותר מזה, יש כאלה שיחטאו וזה לא באמת משנה מה תלבשי. 

3. לדעתי, כן. זו נשמעת לי כמו סיטואציה לא בריאה. 

4. שוב, לדעתי, כן. כלומר, אפשר לדבר ולהיות נחמדים, אבל צריכים לשמור על גבולות. את יכולה לחשוב שאת סתם נחמדה, אבל ראש של גבר, הוא הרבה יותר בעייתי... 

5. הרבה בתים כבר נהרסו בדיוק בגלל שאנשים לא הבינו מה הבעיה בזה... אני לא חושב שרוב האנשים שבוגדים הלכו לחפש את זה. 

אני כל הזמן אומר לאשתי שאין לה מושג מה קורה בתוך ראש של גבר ממוצע. 

את מבחן התפוח הזהה:

כשאת מדברת עם דני מהנה"ח את מדברת איתו בדיוק כמו שאת מדברת עם הקולגה? 

האם אתה חושבת על דני גם מעבר למה שצריך? ועל הקולגה? דני הוא גם "חמוד" ?

תקראי את דוד100 3 קומות מעליי

1.  מודעות

     על כל אחד ואחת לשים לב אם אינם משדרים "חיזור" באופן בלתי מודע. התופעה הזאת, של ביטויי חיזור בלתי מודעים, קיימת לא מעט דווקא אצל גברים ונשים שגדלו בחברה נפרדת ואינם מודעים לשפת הרמיזות המקובלות בחברה המעורבת ואז, מתוך "נחמדות" גרידא הם עלולים "לשדר" מסרים שלא היו רוצים להעביר.

תלוי מאיזו חברה. אנשים יראי שמיים, לא יתעסקו בכך. בחברות אחרות, לצערנו, יש לעיתים דברים כאלו.

ב. עלולים. אם את הולכת "בדיוק", את עלולה להחטיא.

ג. עדיף להעיף מחשבות מסוג "איזה חמוד". יש הבדל בין תחושת תודה על עזרה, לבין להעביר מזה מחשבות "עליו". אם עולה, להשתדל לא לעסוק בכך (כעת ראיתי שאת נשואה, אז קל וחומר. מחשבות מסוג "איזה חמוד", תשאירי לבעלך).

ד. יש בעיה בהחלט. תהיי עניינית. זה יוצר קרבה יתירה - וגם לטווח ארוך לא טוב. כותב הרב קוק זצ"ל, שמידת הצניעות כ"כ חשובה, עד שגורמת לדחות מפניה דברים שהיו יכולים להיות טובים מצד עצמם, אבל בגלל חולשת האדם אין להם מקום (כנ"ל, לאור מה שכתבת בסוף שאת נשואה, אז עוד יותר חשוב לשמור על סיוג ראוי).

ה. טוב שלא הבנת. ואל תחכי למצב שאת "מבינה איך אפשר"..  אם את נחמדה לקולגה, אמנם זה עדיין לא אומר שאת תלכי וכו', כלשונך, אבל מלבד שזה עצמו כבר קרבה שאינה אמורה להיות אליו, זה מדרון שלא כדאי להיכנס אליו. שניכם נשואים באושר, ב"ה. לא ליצור מצב שיכול אפילו במעט לקלקל את זה ע"י שנותנים יותר מידי עין בחביבות שבמישהו אחר. צריך מראש לשמור סיוג נכון. יחס הגון ולא מקרב מידי. יכולה להיות לדברים גם דינמיקה. חבל להתקרב לזה.

"להיות נחמדה", זה יפה מאד. אבל להבחין בין ביטויי הנחמדות לבנות סביבך, לבין גברים. אפשר לשדר נחמדות שגם משדרת סיוג ומכבדת את עצמך. עם גברים, לקצר, לשדר אוירה סמפטית בכללי, אבל גם ש"אני בפני עצמי".

מצורף לספר מוסר אביך בסופו.

במידת "צניעות", למיטב זכרוני.

זה נכון לגבי דברים סבירים וצנועים.

מעבר לכך, יש "לפני עיוור". גם לכיוון השני, מצד הגברים, ששם זה אולי פחות בצורת לבוש, ויותר בצורת דיבור.

לעיתים מהצד הגברי, אלא גם עלול מהצד הנשי, אם באיזשהו שלב משהו ברגש "נדלק" לה יותר מידי, כמו שכבר הועלה כאן בעבר.

על כן, כדאי מראש לשמור את הדברים על מקומם. מכבד, הגון וקורקטי. 

את הולכת  בגדים צמודים חצאית מעל הברך ואת צוחקת עם גברים נשואים ורווקים מה ניראה לך? לא יחשבו עליך בכיוונים שונים? גבר חושב מהשכל ואשה מהרגש הוא רואה שאשה יפה מדברת וצוחקת איתו הולכת ובאה ובכל פעם יש בדיחה באוויר או משפט כזה או אחר הוא ישר מתחיל לחשוב ולדמיין כן גם הנשואים בגלל זה נשים וגברים לא צריכים להיות בקירובה כזאת גם לא בעבודה יחד

ככה מתחילות שלא נדע בגידות מהפלירטוטים האלה אשה חרדית לא תעבוד עם גברים ולא תסתובב עם חצאית צמודה וקצרה עדיף לבעלך שתשבי בבית במקום שתפתחי קשרים עם גברים נשואים ורווקים 

ועד הברך וכן חרדיות לא אמורות לעבוד עם גברים ולהעביר צחוקים כל היום תראה כמה גירושים יש במגזר אז תבין

איפה הגבול 

מעבירים צחוקים עם בחורה שלובשת צמוד וחצאית עד הברך בזמן העבודה ושהם יושבים ביחד כולנו יודעים לאן זה מוביל

ואשה נשואה ורווקה  אמורה להיות צנועה ולא להעביר צחוקים עם גברים בטח הבעל מה זה שמח ....

לא רחל וגם לא רבקה אז זה שבחורות הולכות עם פאה ארוכה ומושכת זה בסדר כי זו המאה ה21? כמו שאמרתי מי שבאמת חרדית ויראת שמים יש לה דפוס התנהגות צנוע ושומרת על עצמה 

אני מבין ששאלותייך נובעות מתמימות, 

אך את נמצאת במקום מסוכן. 

ישנה סכנה גדולה לזוגיות, כאשר אחד מבני הזוג מפתח קשר רגשי עם בן המין השני שאינו בן זוגו. 

אביא כאן את מאמרו של הרב עמיחי גורדין שפורסם לאחרונה בעלון שבת בשבתו, 

המבהיר את העניין בסגנונו המיוחד. 

גיליון 1643: נצבים  כ"ח באלול תשע"ו 01/10/2016

לשמור על האהבה / הרב עמיחי גורדין, 
ר"מ בישיבת 'הר עציון'

הוא הניח את התיק על השולחן בסלון. צנח על הספה. נשם נשימה עמוקה ונרגע. איזה עומס בעבודה, איזה בלאגן. בקושי יש לי זמן לעצמי ולנפשי. מזל שיש חיים מחוץ לעבודה.

שעתיים מאוחר יותר, על ספסל בגינה ציבורית, יחד איתה, הכל נראה אחרת. הם דיברו וצחקו. היא סיפרה על מה שעבר עליה היום. הוא פטפט את תלאותיו שלו. 'מה יש לכם לדבר כל כך הרבה?' שאלה אותו אמו לא פעם, 'רק אתמול דיברתם שלוש שעות.'

'כיף לי לחלוק איתה את העולם שלי,' היה עונה. עוצם עיניים ומדמיין את שניהם יושבים בגיל שיבה על אותו ספסל. יושבים ומפטפטים.

* * *

עשר שנים מאוחר יותר : הוא הניח את התיק על השולחן במשרד. צנח על כיסא המנהלים המרופד. נשם נשימה עמוקה ונרגע. איזה עומס בבית, איזה בלאגן. בקושי יש לי זמן לעצמי ולנפשי. מזל שיש חיים מחוץ לבית.

שעתיים מאוחר יותר, הוא מצא את עצמו מפטפט בפינת הקפה עם אחת הקולגות. הוא סיפר לה קצת על ההתלבטויות שלו ועל הילד שעולה שנה הבאה לכיתה א'. היא סיפרה לו על ההתלבטויות שלה ושל בעלה בקשר להצעה ההיא מחו"ל. שיחה מרגיעה ונעימה. קצת מרגוע לנפש ולנשמה.

הודעה חדשה נכנסה למכשיר הנייד. 'תוכל לקחת את יותם לחוג אחר הצהרים?' שאלה אשתו. 'אין בעיה,' סימס חזרה. 'כל הזמן סידורים,' נאנח. מזל שיש כאן מישהי שאפשר לדבר איתה. בבית אנחנו עסוקים כל היום רק בסידורים ובמטלות.

* * *

פרופסור זאב לב ז"ל היה יהודי נדיר. שילוב ייחודי של גאונות ומעשיות. פרופסור לב היה מאלו שהובילו את פיתוח מכשירי המיקרוגל וה-MRI, ולהבדיל גם הקים את 'מכון לב' המשלב לימוד תורה עם לימודי חול איכותיים.

פעם הגיע אל פרופסור לב בחור כדי לקבל ברכה לפני החתונה. שלושה דברים ציווה עליו הפרופסור. החשוב שבהם היה החובה לצאת פעם בשבוע עם אשתו ולהיות יחד. 'אני לא מתכוון שתצאו לחתונה או לאירועים ציבוריים,' הבהיר, 'תצאו ותהיו יחד, רק אתה והיא - פעם בשבוע.'

* * *

השיחות האישיות הן מרכיב קריטי בקשר זוגי. שיתוף בת או בן הזוג במה שעבר עליך במשך היום או השבוע האחרון, בהתלבטויות וברגשות שלך, או בסתם מחשבות ותובנות שהרהרת בהן - הינו נדבך מרכזי ומכריע בקשר הזוגי. קשר זוגי ללא שיחות אישיות ידעך.

בעלי התוספות שחיו במאה השלוש עשרה בצרפת הבינו היטב את חשיבות הקשר הזה. הם קבעו (יבמות סב) שהתורה מחייבת את הבעל לפקוד בדברים את בת זוגו. גבר שיוצא לדרך חייב להיות עם אשתו לפני שהוא יוצא לדרך ולדבר איתה. בעלי התוספות הבינו עד כמה הקשר הנפשי משמעותי לקשר הזוגי.

אסור שהשיחות בין בני זוג יתמצו בסידורים שעליהם לעשות. בני זוג מחויבים להקדיש זמן לשיחה ביניהם. שיחה שתיגע בהם עצמם, ולא במחויבויות. לא מדובר במותרות, זאת מחויבות בסיסית בלתי ניתנת לפשרה. על זה נכרתה ביניהם הברית בזמן החופה. על השיתוף הנפשי ועל האהבה.

* * *

שיתוף נפשי בין גבר לאישה יוצר ומחזק אהבה וקשר נפשי. לכן הוא כל כך חשוב לקשר הזוגי. לכן הוא כל כך פסול בקשר עם בני המין השני שאינם בני הזוג שלנו. בני הזוג מעניקים אחד לשני לא רק קשר פיזי, אלא גם קשר נפשי. כפי שאת הקשר הפיזי הם שומרים לעצמם, כך עליהם לנהוג גם בקשר הנפשי.

אדם שמרגיש צורך לפרוק את עולמו הרגשי והנפשי שיעשה זאת עם בת הזוג שלו. כשאדם פורק את עולמו הרגשי עם אישה אחרת זה רע. זה רע כיוון שאת מה שחלק עם האישה ההיא, הוא לא יחלוק עם בת הזוג שלו. זה רע כי שיחה אישית יוצרת קשר נפשי וקשר נפשי מתפתח לא אחת לאהבה.

שיחות חברותיות בין גברים לנשים הן דבר נורמאלי וראוי. שיחות אישיות ואינטימיות הן דבר בעייתי מאוד ופסול. צריך להימנע משיחות בעלות אופי אישי. שיחות בעלות אופי חברתי שהיית מנהל גם אם היו כאן עוד עשרה אנשים בחדר הם דבר ראוי ומתוקן. שיחות אינטימיות, שלא היית מנהל אם היו בחדר עוד אנשים חוץ ממך וממנה, אינן במקומן. מקומן הוא עם בת הזוג שלך.

לתגובות, הערות והארות: benkodesh@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

שיחות חברותיות בין גברים לנשים הן דבר נורמאלי וראוי. שיחות אישיות ואינטימיות הן דבר בעייתי מאוד ופסול. צריך להימנע משיחות בעלות אופי אישי. שיחות בעלות אופי חברתי שהיית מנהל גם אם היו כאן עוד עשרה אנשים בחדר הם דבר ראוי ומתוקן. שיחות אינטימיות, שלא היית מנהל אם היו בחדר עוד אנשים חוץ ממך וממנה, אינן במקומן. מקומן הוא עם בת הזוג שלך.

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב