קודם כל תרגיעי את עצמך. אין לך מה לחשוש.

הפחד עצמו יזיק לך, ויכול להיות לך הרבה יותר קל בלעדיו.

ברגיל מלבד הבדיקה הראשונה לא היו בדיקות פנימיות נוספות, רק בלידה עצמה בשביל לבדוק פתיחה.

אבל תעשי עבודה עם עצמך, תתרכזי בשמחה של ההיריון, בהתרגשות של הלידה..

אל תכניסי את עצמך לסרטים. את ממש לא צריכה את זה על עצמך!

נכון, זה מחשיש לידה, והבדיקות.. אבל בע"ה זה יעבור לך חלק. רק תאמיני בזה ותראי ככה את הדברים!

כן, גם אני חוויתי דברים לפני, אולי לא כל כך קשים אבל משמעותיים. ואם לא תכנסי לחששות האלה הן לא יהיו איתך בזמנים היפים האלה

ואם בכל זאת כן, וקשה לך להשתחרר מזה, לכי למישהי שתעזור לך. מנסיון זה מדהים השינוי שאפשר לעבור בלב..

אם את רוצה המלצה למוח אחד דברי איתי.

המון הצלחה! בע"ה שילך לך בקלות ובשמחה!!!

בע"ה הרבה כוחות והצלחה!

אני עברתי סה"כ 3-4 בדיקות פולשניות (כלומר בדיקה בנרתיק) במהלך הלידה ואחרי ההיריון.
ובפירוט- בהיריון עצמו עשו לי פעם אחת בדיקת אולטרסאונד וגינאלית- כלומר דרך הנרתיק, זה היה האולטרסאונד הראשון ואפשר בקלות להמנע ממנה אם פשוט מגיעים לאולטרסאונד הראשון מספיק מאוחר (סביבות שבוע 8 ואילך) כך שכבר אפשר בד"כ לעשות אז את האולטרסאונד בטני (כלומר מהבטן ולא מהנרתיק..)

מלבד זאת לא הייתה לי עוד שום בדיקה פולשנית בהריון.
במהלך הלידה בדקו אותי כדי לראות כמה פתיחה יש בערך פעמיים-שלוש, תכלס נראה לי שגם אלו לא הכרחיות.. כי התינוק גם ככה יצא גם אם לא נדע מה מצב הפתיחה.. באיזשהו מקום נראה לי זה נועד לספק את ה"סקרנות" כביכול של היולדת והמיילדת.. (זאת ההרגשה שלי, תקנו אותי אם אני טועה ויש לכך יותר חשיבות..)

6 שבועות אחרי הלידה צריך ללכת לרופאת נשים שתבדוק שהכל בסדר.. ואז היא עושה גם בדיקה בנרתיק. זו כן נראה לי בדיקה הכרחית כדי באמת לוודא שהכל בסדר.

אגב, מאמינה שאם עברת משהו בטח טיפלת בעצמך וכו'.. (מקווה)
אבל נראה לי שאם לא טיפלת או שאם טיפלת רק באופן חלקי אז טיפול טוב שממש יעזור להתגבר על הטראומה אמור לעזור לך גם בנושא זה.. בסופו של דבר רמת הכאב והקושי בבדיקה פנימית- נובע מרמת הלחץ של הנבדקת.. עד כמה היא לחוצה ומכווצת את עצמה.. אם היא מצליחה להישאר רגועה ולהרפות הבדיקה אמורה לעבור די בקלות. כך שאם תצליחי לשלוט על הרגש והמחשבה ולהישאר נינוחה ורגועה (שזה קשה גם למי שלא עברה שום דבר ב"ה..) זה אמור להקל.. 
בהצלחה!!

יש בתי חולים שהם יותר קפדנים בנושא בדיקות ויש שפחות. צריך לשאול בפורומים מה הגישה של כל בי"ח

אם תגיעי "מאוחר" כלומר תחכי עם הצירים בבית ותגיעי כשהם יהיו כבר ממש צפופים יבדקו לך אולי פעם אחת

את גם יכולה לבקש שלא יבדקו הרבה ואם המיילדת לא נחמדה, שהמלווה שלך יבקש להחליף מיילדת

יש בתי חולים שבודקים כל רגע. (ככה היה לי בשע"צ) מעיק בטירוף!

בהר הצופים בדקו אותי אולי פעמיים בכל האשפוז (בשע"צ נראה לי איזה 9 פעמים )

http://www.leida.co.il/page.asp?id=99188

זה באמת מאד מפחיד, מבינה אותך מניסיון כואב וקשה.

1. בהריון אחד (בלי שרציתי) ובלידה שתיים, אחרי הלידה - 5...

תזכרי כל הזמן שאת אחראית על גופך, וזכותך לסרב לכל בדיקה! אף אחד לא יוכל להכריח אותך.

אני סירבתי לבדיקות בהריון, בלידה - רציתי, כי זה חשוב לדעת את ההתקדמות, וזה הגיע מרצון שלי.

אם לא יבדקו אותך בכלל - לא תהיה לך אינדיקציה למצב הלידה, ולכן כן כדאי שתתכונני נפשית לאפשרות כזו

אחרי הכל זה פחות נורא ממה שזה , וזו חוויה שונה לגמרי כשהיא מגיעה ממקום בוחר, ושל בודק מתחשב ורגיש ,

(אני מוציאה מהכלל את המקרה שבדקו אותי בלי רצוני, ולא ידעתי להתעקש, אז זו באמת היתה טראומה)

2. כן , אני , מה שעזר לי זה הרבה הדחקה (: כך שאני לא יכולה לעזור לך במיוחד,

אבל מה שיתן לך כוחות לעבור את התהליך בלי לחץ והרגשה גרועה - זו המוכנות שלך ,

האם עיבדת את חווית הפגיעה? האם את בטיפול? 

לידה היא חוויה מאד מטלטלת, והיא יכולה להוות טריגר להציף דברים .

בניתוח יש לך מלא אנשי צוות: שני רופאים, מיילדת או שתיים, רופא מרדים, סניטר אחד או יותר, רופא ילדים בהמשך... בלידה רגילה בד"כ יש איתך רק מיילדת אחת! ועוד אחת בסוף בשביל התינוק (או רופא ילדים).

אמנם בניתוח לא בודקים בעיקרון את האיבר עצמו, אבל הוא בהחלט חשוף, והידיים קשורות, ואת רואה את כולם עומדים מעלייך, ומרגישה שמתעסקים בך... (לא נראה לי שמאפשרים ניתוח בהרדמה מלאה בלי סיבה רפואית).

ושלא נדבר על ההתאוששות אח"כ...

אני הייתי מציעה לך במקום זאת לקחת מיילדת פרטית או רופאה פרטית, ולתאם איתה מראש על מדיניות הלידה שאת מעוניינת בה, ולהסביר לה מראש על הפחד והחשש שלך. (כך אני עשיתי אחרי ניתוח קיסרי שהיה טראומתי בדיוק בגלל הבחינה הזו...)

בהצלחה, יקרה! והכי חשוב שאת מטפלת בזה.

נראה שזה יכול לפתור לך את כל הבעיות.

ככה היא תכיר את הסיפור שלך ותהיו מתואמות.

אחרי הלידה את יכולה להתנגד לבדיקות.

ולגבי השיליה: בד"כ אין דרך לבדוק שכל השיליה יצאה בבדיקה וגינלית. הדרך היחידה זה להסתכל על השיליה כשהיא יוצאת ולוודא שהיא שלמה. לא צריך בדיקה פנימית כדי להוציא את השיליה. רק לחיצות על הבטן התחתונה. 

הכל היה מאד נעים ולא פולשני, 

הבדיקה היא מתחת לשמיכה ואף אחד בחדר לא רואה (כולל המילדת שבודקת)

רק נשים , והן שאלו אותי קודם, 

בעדינות מאד.

לא היווה טריגר.

הבדיקה הראשונית הכי חשובה, כדי לדעת אם להכניס לחדר לידה או שלא.

ועברתי טיפול כמובן.

ילדתי כשנתיים אחרי שסיימתי את הטיפול,

והבדיקות לא הפריעו לי בכלל..

חשוב מאוד ללכת לטיפול מקצועי וטוב.

תרגישי טוב!

אני לא רוצה להיכנס לפרטים,

אבל זה לא כמו אונס בלי רצון בכלל.

בדר"כ אם את אומרת מה הרקע שלך ומבקשת התחשבות אז מתחשבים בך

מינימום בדיקות. בעדינות וברגישות. בלי צופים נוספים בחדר, רק המיילדת.

ואל תשכחי שאם את לא מרגישה חיבור טוב עם המיילדת את תמיד יכולה לבקש להחליף מיילדת (או שבעלך יבקש אם את לא בפוקוס).

היו לידות שביקשו ממני להכניס סטודנטים וסירבתי

אם היו בחדר אנשי צוות נוספים שאלתי מה המטרה ואם הם לא נחוצים - שיצאו. 

אין לך ממי להתבייש- את היולדת ואת המחליטה.

בדר"כ עושים בדיקה אחת בקבלה לבדוק אם את בלידה פעילה, בהמשך את יכולה לסרב לבדיקות נוספות, הן לא חובה. 

אחרי הלידה המיילדת מסתכלת על השיליה עצמה אם היא יצאה שלמה, לא עושים בדיקה פנימית בשביל זה.

המלצה שלי - לקחת דולה/תומכת לידה - לדבר איתה על החששות שלך - היא יכולה לתת לך הרבה תמיכה פיזית, רגשית ונפשית. זו דמות מוכרת שנמצאת איתך לכל אורך הלידה, שיש לך איתה הכרות מוקדמת, והיא מקצועית, לא באה מהמקום החושש שלך כיולדת שלא יודעת איך יהיה ועל איזה צוות תפלי. בשבילי זה שילוב מנצח

כמלווה נשים בתהליך של הריון ולידה. יצא לי לצערי ללוות המון נשים שעברו פגיעה מינית. ואכן יש קשר בין הפגיעה לתהליך הלידה. קודם כל חשוב לשתף את הצוות ובדר"כ אחרי שיש שקיפות הן עוד יותר עדינות ומנסות להימנע מבדיקות. או להמשיך לבדוק אחרי שיש אפידורל והאזור מאולחש. כנ"ל עם נשים שיש להן וגינסמוס וכו'.

ממליצה בחום על עין כרם אם את מאזור ירושלים.

חיבוק גדול!

ובהריון את לא חייבת להסכים לשום בדיקה פנימית.

היי יפעת,

אני זו שכתבתי שהיתה לי פגיעה מינית לא קשה,וזה שהעניין לא הפריע לי מבחינת הבדיקות.

מה שכן-בשלוש הלידות שלי לא הצלחתי להרפות בכלל,על אף כל התירגולים במהלך ההריון..

מה שהביא לכך שלקחתי אפידורל (כי הפתיחה לא התקדמה וכבר לא יכולתי לסבול)

למרות שרציתי ללדת טבעי..

ממבט של דולה- את חושבת שיש קשר בין הדברים? פתאום עכשיו אני חושבת על זה שאולי יש כאן משהו פסיכולוגי שקשור לפגיעה,שבגללו נתקעתי..

אשמח לתגובתך..

לשטוף איתך כלים (אפשר גם לבד)

בובות ועגלה

כלי מטבח

בצק

כדור

מכוניות

פאזל פשוט (2-4 חלקים, לפי מה שהיא מצליחה)

פאזל עץ שמתאימים צורה לתוך שקע

לוטו

ממש רשימה מרשימה 😊

היא מאד אוהבת מים 

שירי משחק ואצבעות (הקטנה שלי משוגעת על זה).

עגלה ובובה.

סתם לפזר כל מיני צעצועים ואז לאסוף.

להיכנס למטבח ולפתוח ארונות ולהוציא כלים כדי שלאמא תהיה יותר עבודה בערב.

לטפס על דברים בצורה מסוכנת ולהפיל לאמא את הלב.

לחטט לאחים הגדולים בדברים שלהם, לפלח משם אוצרות, ואז להסתכל בעיניים תמות כשהם כועסים.

להיכנס לשירותים ולא להבין למה לאחות הגדולה יותר יש התנגדות להיכנס לשם - הרי יש שם כל כך הרבה אוצרות! מים שאפשר לזרוק לתוכם דברים, מברשת אסלה מעניינת, אסלה שאפשר לפתוח ולסגור שוב ושוב...

🤭😅😵‍💫

מגה בלוקס

משחקי דמיון כמו כלי מטבח ובובה ועגלה

כשהוא רואה שהמילים מפעילות אותך הוא ימשיך להשתמש בהם. גם אם תכעסי עליו או תענישי אותו..

אפשר להגיב במשפט קבוע בנחת, לדוגמה- בבית שלנו אנחנו שומרים על הפה נקי וממדברים במילים נעימות.

גם כשכועסים אנחנו שומרים על הפה..

אנחנו באדישות מוחלטת שולחים לשירותים

לא בכעס, בציון עובדה- זה מילים שאנחנו מרשים להגיד רק בשירותים. לך לשירותים תגיד את זה כמה שבא לך תחזור אלינו.

זה משהו שלמדתי מאמא שלי וזה עובד נהדר. לכל ילד יש את השלב שהוא הולך לשירותים וצורח משם פיפי-קקי-פיפי-קקי וכו וגם מילים מעבר לזה. נותנים לו לצעוק כמה שבא לו וזהו

מתייחסת לזה ממש בצורה זהה לזה שילד אומר לי "יש לי פיפי" אחלה אז תלך מהר לשירותים ותעשה שם, ככה גם אם הילד אומר את המילים האלה בתור קללה- אה אוקי אתה צריך להגיד מילים של שירותים- אין בעיה, לך לשירותים תגיד ותחזור אלינו אחרי.

יצא לי גם לקחת אקטיבית ילד לשירותים כשהוא אומר מילים כאלה.. קצת כמו שלוקחים אקטיבית ילד בגמילה שצועק "יש לי פיפי!!!" מהר מהר לשירותים- אותו דבר ומשתדלת לשדר שזו אותה התייחסות. זה מילים שצריכות לצאת כמו הפסולת של הגוף שצריך לצאת

זה שצריך אשכרה ללכת לשירותים כדי להגיד מוריד מזה את העוקץ מהר מאוד וזה פשוט מפסיק מתישהו..

ילד שלי בן 5 אמר עליי שאני מטומטמת ושהוא קורע אותי בשניות !

הייתי בהלם ממש. חוצפן.

למעשה עדיין לא הגבתי על זה כי הייתי גוססת במיטה.

היום אני מתכננת להגיב, ולא בא לי רק דיבורים כי כבר דיברנו איתו מלא פעמים, הוא ילד מותק ממש, אבל יש לו יציאות שממש חוצות את הקווים, אם יש לכן רעיון איך להגיב. 

לגבי מילים לא יפות, אני מגיבה הכי מהר שאני יכולה

לא בכעס, אלא עוצרת הכל - מגיעה למקום, אומרת שאין מילים כאלה בבית שלנו ו"קונסת" את מי שברח לו, כדי שהפה שלו יזהר יותר.

כרגע זאת דקה שיורדת מהתור היומי במסך. זה יכול להיות - לשים 3 דברים במקום.

העניין הוא להיות עקביים ומהירים.

לי זה מאד מאד חשוב אז אני ממש על זה וזה עובד.

ואני בצד של הילד - עוזרת לו לשמור על הפה שלא יברחו מילים לא יפות

בשביל ילד בגיל הזה כבר עבר נצח מאז שאמר את המילים האלה, הוא כבר הלאה...

וזו לא חוצפה, המילים האלה. אלה דברים ששמע איפשהו והוא חוזר עליהם. הוא עדיין קטן מכדי לייחס לו כוונות של חוצפה...

(כמובן, קל מאוד לכתוב את זה והרבה יותר קשה להפנים את זה ללב... גם לי הבוקר בת הארבע, שקמה בעייפות גדולה מדי, אמרה לי שאני סתומה, ואף שידעתי היטב שזו פשוט מילה שהיא שמעה והבינה שהיא מעליבה ולכן חוזרת עליה בזמני עייפות כאלה - נעלבתי בכל זאת, ולקחו לי כמה רגעים לפני שיכולתי לחזור לארגן אותה...)

אפשר להגיד אפילו:

פעם קראו לי מטומטמת וזה היה לי לא נעים כפתיח לשיחה.

העניין הוא לא מתי זה נעשה, אלא עצם המעשה ואנו רוצים ללמוד לעתיד איך לנהוג בחברה.

לכן גם אפשר לספר סיפור על שני אחים או שני חתולים שרבו וקראו אחד לשני בשמות גנאי ואיך זה הרגיש ואיך היה אפשר לנהל את הסיטואציה אחרת.

מהבחינה הזו לזמן ולדמויות בסיפור פחות יש משמעות, אלא למעשה עצמו ולמסר שאנחנו רוצים ללמד ממנו.

הוא יודע שזה מילים אסורות ואפשר גם בזמן רוגע להתייחס למילים ולדבר על זה אבל בזמן אמת הייתי מנסה רק לתת מקום לרגש הכועס / נעלב / עצוב/ מתוסכל וכו.

לא להתרגש זה לא אומר שיגדל להיות איש שמדבר ככה

כשאומרים מילים לא יפות אנחנו מסתכלים עליהם בפנים רציניות אבל אדישות לחלוטין ואומרים להפ שבבית שלנו לא מדברים ככה. אם הם אומרים שיש ילדים בגן שכן אז אומרים להם שבכל בית יש כללים אחרים, אבל בבית שלנו זה הכלל כי אלה מילים לא יפות.

לגבי איומים, גם לי יש ילד שאומר אני יותר חזק ממך וכאלה. אמנם דברים פחות קיצוניים. אני אומרת לו זה בכלל לא משנה מי יותר חזק, אני אמא שלך ואתה גם צריך לדבר בצורה מכובדת וגם אנחנו במשפחה מתנהגים בצורה מכבדת אחד לשני. לא משנה מי יותר חזק. הקטע לדבר איתם באדישות על הדברים האלה, כשזה מפעיל אותנו אז קשה להם לקלוט את המסר כי הם עסוקים בדינמיקה ויחסי הכוחות ביננו ובפחד שלנו ממה שהם אמרו. כשמדברים איתם באדישות הם קולטים שזה בכלל לא אישיו התוכן וזה לא מפחיד אבל שהצורה צריכה להשתנות כי לא מדברים כך ולא מתנהגים כך.

לגבי הפחדים הגיוני לצערנו, אפשר לפנות לפסיכולוגית של הגן או לקבל עזרה ממרכז חוסן בשירות הפסיכולוגי של העיריה.

נשמע שבאופן כללי זה משהו שיושב עליו ואולי ההתנהגויות שתיארת לפני זה נובעות מרצון להרגיש חוזק ושליטה באיזשהו מקום בחיים שלו. 

תעשה לכם פלאים.

במקום להקצין תגובה כדי לשדר לו כמה זה חמור

תשאלי את זה עצמך למה הוא עושה את זה?

כל ילד יודע שזה מילים של "שירותים" ושלא ראוי להשתמש בהם.

האם להגיד לו שזה אסור יקדם פתרון? פחות. וגם אם הוא יקבל מרות שזה אסור כי אמא אמרה, זה עדיין לא פותר את הבעיה מהשורש.

מה שהכי מדליק נורה אדומה, זה שהוא מהצד שלו גם מחריף צעדים.

את בעצמך בתת מודע מבינה שכשהוא אומר אני אהרוג אותך, זה נובע מאותו מקום שהוא אמר את המילים האחרות.

כשילד מחריף צעדים, זה אומר שמשהו בתגובה לא פתר לו את הבעיה שהוא מתמודד איתה.

במקרה כזה כשגם ההורה מחריף צעדים, נוצר ריחוק ופער בין ההורה לילד, הילד מתחיל להיות יותר מופנם, וההורה אמנם נתפס כסמכותי אבל לא כהורה נגיש. כשיגדל ויהיה במצוקה, ההורה זה לא בדיוק הדמות שהוא ירצה לפנות אליה.

במקום כל זה, כדאי לנסות להבין יותר לעומק מה מציק לו ולטפל בגורם ולא בסימפטום.

יכול להיות שילד בגן מדבר אליו ככה ואין לו כלים להתמודד

יכול להיות שהילדים בינם לבין עצמם מדברים ככה והוא לומד שכדי להיות בחברה צריך להשתמש במילים גסות.

יכול להיות שזו דרך שלו לבטא מצוקה

יכול להיות שהוא מנסה להתקרב אליכם וכדי להפעיל אתכם הוא משתמש באסטרטגיה שלא תוכלו להישאר אדישים כלפיה.

יכול להיות פה הרבה אולי, מה שבטוח שלתת לו עונש או לעשות משהו שירגיש שזה חמור בדרך מרחיקה, לא תפתור אף תרחיש שהעליתי פה כדוגמה. וגם לא תפתור תרחישים אחרים.

אפשר ורצוי להפריד בין חינוך ילדים, לבין תגובה ותקשורת בבית. במיוחד כשזה משהו שחוזר על עצמו.

כשילד עושה משהו שלא לרוחך, תצייני לך את זה בראש. לא צריך "לחנך" אותו לזה באופן מיידי.

למשל את רואה שהוא זרק עטיפה על הרצפה, והוא עייף ומוצף ועצבני, לא יקרה כלום אם את תרימי את העטיפה ותצייני לעצמך שזו נקודה לעבוד עליה בזמן שהוא קשוב.

בזמן שהוא אומר את המילים האלו, תנסי לקלוט רמזים מהסביבה מה יכול לגרום לו להגיד אותם.

האם הוא ביקש לפני כן משהו ולא הירשת לו? (שזה בסדר, רק שזה שופך אור שהוא כרגע מתמודד עם דחיית סיפוקים)

אולי חזרתם הביתה וחם לו?

האם הוא משועמם?

האם הוא מבטא מצוקות בעוד דרכים והמילים האלו זו עוד דרך?

איפה הוא ואיפה את עומדים/ יושבים כשזה קורה?

האם זה קורה גם בגן? גם ברחוב או רק בבית?

בנוסף לכל זה, אפשר להגיד:

אני מבינה שאתה נסער/ עייף/ עצבני/ שילדים הציקו לך

ועכשיו הלב שלך עמוס וקשה לך להירגע.

מה יעזור לך להירגע?

אתה רוצה שנעשה משהו ביחד?

אתה רוצה להתקלח אולי?

אם הוא ממשיך להגיד מילים כאלו, לומר בפשטות, זה לא נעים לי לשמוע מילים כאלו. אם תרצה שאעזור לך להתמודד אני פה בשבילך. לא צריך להחריף כלום. ילד בבסיס שלו רוצה שיהיה נעים איתו.

רק שהוא לא יודע איך לעבור מהמצב שהוא נמצא בו למצב של רוגע ונעימות ושיתוף פעולה.

לגבי 2, פתרון טכני אפשרי הוא לסדר לו מזרון בחדר שלכם לידכם. יהיה לכם את תחילת הלילה בפרטיות, ובמהלך הלילה כשהוא מתעורר, במקום שאתם תקומו ותהרסו את רצף השינה שלכם, הוא יוכל להיכנס ולישון לידכם.

אם הוא בוכה, אפשר להניח עליו יד. או לתת לו חיבוק ארוך. שיצליח להרגיע את הפחד. ככל שתרחיקו אותו מכם הוא יצטרך יותר, ככל שתמלאו את הצורך בקרבה, הוא ירגיש חזרה מוגן ובטוח וישחרר מעצמו.

יש ילדים בני 10 שעדיין מתקשים להתמודד עם הפחד בלילות, המצב הביטחוני זה לא מפלצת בארון שאפשר לפתור עם לוכד חלומות או פנס.

הם באמת צריכים את החוסן שלנו קרוב קרוב.

ומספיק אזעקה אחת כדי לעורר את המצוקה שחוו בתקופות קודמות.

יכול להיות שלשבת לידו לא פותר לו את המצוקה, יכול להיות שהוא צריך יותר קרבה כמו מגע ולכן גם לשבת לידו שעה לא עוזר.

תנסי לחבק אותו ארוכות לפני השינה, לעשות מסאג והרפיה לפני השינה. אולי זה יקל עליו וההרדמה לא תהיה כ"כ ארוכה.

תשאלי אותו מה יכול להקל עליו. לפעמים בגיל 6 כבר מספיק מודעים למה מרגיע. לא תמיד, אבל שווה לנסות.

כנראה שעוברת עליו תקופה קשה, וזה מתבטא הן בפחדי הלילה והן בדיבורים הלא יפים.

הדרך הנכונה והקשה היא לשדר לו הכלה והבנה ואהבה, להראות לו שאתם דואגים לו ורוצים בטובתו, רוצים שהוא יהיה רגוע ושליו ושפשוט יהיה לו טוב... אבל כאמור, זו הדרך הקשה והארוכה.

אפשר בינתיים להיעזר בטיפים נקודתיים -

בשביל הלילה: לומר איתו קריאת שמע מלאה בטון איטי ורגוע, לשיר לו מספר שירים שאתם קובעים מראש, לקנות לו בובת חיבוק ש"תגן" עליו, להשאיר מנורת לילה אם אין...

בשביל המילים הלא יפות: לומר בטון תקיף אבל רגוע שאצלנו בבית לא מדברים ככה. אם הוא ממש מרגיש צורך לדבר ככה - אז שיצא החוצה (לא ממש לצאת החוצה, כמובן, אלא למרפסת אם יש לכם או להושיב על אדן החלון). ואפשר גם להגיב לו בצורה שתבטא את האהבה שלכם: "ואני דווקא אוהבת אותך ובכלל לא רוצה להרוג אותך" וכו'.

בהצלחה...

הגיוני שיהיה מסובך בהתחלה. ברגע שהיא תקלוט את זה את תראי שהיא מצליחה בלי בעיה גם בדברים דומים.

שזה אותו עיקרון רק עם יותר דרגות קושי.

בהתחלה היא ממש הייתה צריכה הכוונה בשביל להבין את הקטע של המטריצה אחרי כמה משחקים התחילה להיות טיפה יותר עצמאית וגם ברמות הכי נמוכות זה מאוד לא אינטואיטיבי להם הקטע של למלא מטריצה (לעומת שורות בודדות).

לא בטוחה שאני זוכרת, אבל ממש לא לגיל שנתיים.

בגיל שלה את יכולה ללמד אותה לסדר רק לפי צבע או רק לפי צורה, מספרים עדיין לא נדרש בגיל שלה (אפשר למיין בין 1 ל2). אח''כ תראי איך זורם לה, יש ילדים שאחרי שיקלטו את הקטע כן יוכלו לעשות מטריצה שלמה.

אבל עדיין יהיה לה שימושי וכיף לסדר רק לפי קריטריון אחד של צבע או צורה.

זה לוח מבלבל ממש.

יש את המשחק של הצורות בצבעים עם הלוח התכלת.

ההסתכלות על כל חלק, פעם כצורה ופעם כצבע היא אינטואיטיבית ברגע שנתרגלים את זה,

שזה הרעיון גם במשחק הזה.

לא הייתי מצפה ממנה להשלים את הלוח.

את יכולה לערבב את הכרטיסים ולבנות לה שני לוחות נפרדים:

אחד לפי צבע

והשני לפי צורה

וכל פעם ממיינים את כל הקלפים לפי אחד הקטגוריות ולא ביחד.

אחרי שהיא מצליחה את זה,

אפשר את הקטגוריות להכין בתור כרטיסים בשתי ערימות.

ערימת חפצים

ערימת צבעים

ואז צריך להרים פתק של חפץ

ופתק של צבע

ולחפש איזה כרטיס עונה גם על החפץ וגם על הצבע.

זה דומה למשחק למה כובע אם את מכירה והוא מיועד לגיל 4.

בקיצור נשמע לי תואם גיל.

עוד רעיון לחזק את ההסתכלות על חפץ מסויים בשתי קטגוריות שונות, זה חרוזים להשחלה.

פעם משחילים עיגולים ולא משנה הצבע

אח"כ משחילים ריבועים וכו

פעם אחרת, משחילים קודם כחולים לא משנה הצורה ואת ירוקים וכו'.

אח"כ מעלים רמה.

לפי צורה. קודם עיגולים אבל כן משנה צבע:

עיגול אדום, עיגול ירוק, עיגול כחול

ריבוע אדום, ריבוע ירוק, ריבוע כחול

משולש אדום, משולש ירוק, משולש כחול.

ואז השחלה בסט כללים הפוך:

קודם משחילים את כל הכחולים:

עיגול, ריבוע, משולש.

ואז את האדומים:

עיגול, ריבוע, משולש

ואז את הירוקים:

עיגול ריבוע משולש.

ואז עולים עוד רמה.

מכינים כרטיסים של צבעים וכרטיסים של צורות,

ואז מרימים שני כרטיסים אקראיים מכל ערימה ומשחילים את החרוז שעונה על שתי הקטגוריות.

(שזה בעצם העיקרון של משחק המטריצות, רק הויזואליה מבלבלת)

לעשות איתו ועשתה ממש יפה והוא לא עוזר כמוני😅

אולי כי זה היה פעם ראשונה לקח לה זמן לתפוס את הקטע

בהלם ממה שאנשים מרשים לעצמם להתערב...

קודם כל הגבת ממש יפה ברגע האמת! אני נראה לי הייתי משתתקת מההלם.

לגבי מה לעשות- כיוון שהיא כבר התקשרה והתנצלה אז לא יודעת אם יש עוד משהו לעשות כרגע, אבל אולי לפני הפעם הבאה שאתם באים (ואלופה אם תסכימי בכלל😉❤️) שבעלך יבקש בעדינות לא להתערב בענייני הילדים.

ובנוסף להבא את האמת הייתי נמנעת מלשתף אותה בדברים שאני לא רוצה שאחרים ידעו, אם אח"כ זה יוצא ועוד מול כולם...

ובבקשה תני לעצמך לכאוב את הפגיעה, תוציאי את זה לחברה או מישהו קרוב אחר שיהיה לך קצת עיבוד לזה, חוויה לא נעימה בכלל!❤️‍🩹❤️

עברו שנים

העלתה את זה מהאוב

אם חלילה שוב יקרה,

תזכרי את הנעלבים ואינם עולבים ..

ותתפללי בשקט מיד על מה שחשוב לך . 

יכול להיות שהיא מדקנת...

ולעת זקנה לפעמים הטקט גן כן מזדקן...

לה לאסוף אחרי שאתם הולכים

אופציה אחרת - תביאי איתך שקית לבגדים משומשים ותכניסי מיד. אני תמיד כשהתארחתי או ישנתי מחוץ לבית - אף פעם לא השארתי תחתונים זרוקים בחדר. ואני חושבת שכדאי לקחת בחשבון שבלי קשר יכולים להיכנסאנשים לחדר באמצע האירוח אז כדאי להימנע מלהשאיר בגדים אינטימיים (גם לא משומשים) בחוץ

סיטואציה מאוד לא נעימה. ממשש

חיבוק♥️

ועל המיטה שלי

כשהיא לקחה את המגבת זה נפל ונפתח

וחוצמזה שהייתי באמצע להתארגן מהמקלחת, כמובן לקחתי איתי הכל הכל 

היא לחוצת כביסה. הייתה חייבת לקחת כל מה שאפשר. אוף בא לי למןת

והאמת? תני לזה רבע להירגע. אולי גם היא הייתה מובכת ותחשוב פעמיים לפני שהיא נכנסת. וכן הייתי מבקשת מבעלי שידבר איתה ולא תכנס עד שאתם יוצאים

קודם כל בשבילי זה ממש חדירה לפרטיות להכנס כשאת עוד בשלבי התארגנות... זה כבר לא נעים.

בעסה ממש על הפדיחה והאי נעימות שלך!

אני רק ינחם אותך שכנראה הייתה כ"כ חדורת מטרה על הכביסה שלא עניין אותה בטח כל המתרחש מסביב, העיקר שהגיעה לכביסה...

זאת אומרת לא היית לבושה לגמרי? נכנסה בלי לדפוק?

מנסה להבין את הסיטואציה 

זה באמת נשמע חולי.

מבינה את הפדיחה שלך, רק שיהיה ברור לך שההתנהלות שלה לא תקינה.  שבעל יבהיר לה שהיא נכנסה לרשות הפרט..

לא הבנתי מה הלחץ לכבס כשאת עוד מתארגנת ...

אבל נראה לי שבסוף כדאי לך לנסות לשכוח מהמקרה... אל תעמיסי על זה דימוי גוף וכו'.

ואם מותר לי- סליחה אבל הצחיק אותי הצורך לשאוב את הריצפה בגלל תחתונים שנפלו 🙈 נשמע קצת הזוי...

הבעיה האמיתית היא שזה פגע לך בביטחון העצמי

כמה אפשרויות. את יודעת מה הכי יעבוד.

או שבעלך ידבר עם חמותך כמו שכתבו פה

או שתנסי להיות מסודרת יותר שם (במסגרת האפשרי. אפשרי?)

או שתנסי לעשות עבודה בעצמך שההערות/מעשים כאלו לא יפגעו בך.

השלישי הכי חשוב. בסוף היא עושה את זה מכוונה טובה, ואתן פשוט מאוד שונות.

פשוט לא לעניין להיכנס לחדר שמתארחים בו.

בעיני ממש חשוב להגדיר עכשיו גבולות כאלה

ואולי אפילו להגיד לה שאתם תדאגו לשים הכל מסודר במכונה כשאתם יוצאים..

סתם חושבת בקול, תראי אם מתאים לך.

את מתארת שחמותך חולת ניקיון.

שבת יוצאת אחרי שלכולם יוצאת הנשמה.

האם מתאים להתקלח בבית החמות בסיטואציה הזו?

מתי תכננתם לצאת?

אני הכי יכולה להבין אותך, שאת רוצה המשך של הפרטיות עד שאתם עוזבים,

אבל גם יכולה להבין אותה שהיא רוצה כבר להפעיל מכונה מיד במוצ"ש.

גם אותי משגע שכל הבגדים והמגבות הכל מפוזר בבית במוצש, ואני ממש ממש לא חולת ניקיון. אז מה היא..

אני חושבת שהתיאום ציפיות פה צריך להיות לגבי העזיבה.

מתי נכון שתעזבו כדי שהיא תוכל לנקות ולארגן את החדר אחריכם (ופחות יש סיכוי שהיא תסתפק בניקיון שלכם אחריכם אם היא חולת ניקיון. היא תרצה לנקות בעצמה)

ומצד שני לא נכנסים לחדר עד שאתם מוציאים את כל הדברים שלכם מהחדר. בסיסי.

(זה יכול להיות בגלל בגדים פרטיים וזה יכול להיות בגלל תכשיט יקר ששמת במקום מאוד ספיציפי וזה יכול להיות בגלל ציוד מסוכן שיש לכם בחדר (נשק למשל).

שטיפה של החדר נניח אפשר לחכות עם זה חצי שעה, להפעיל מכונה חצי שעה באיחור, או לגלות שאחרי שהפעלת מכונה יש עוד מגבת גוף מסתובבת זה ממש מעצבן.

פה אני חושבת שהיא צודקת וספציפית לגבי הכביסה כדאי לעשות מאמץ עילאי לוודא שאין טקסטיל שלה בחדר השינה שלכם במוצש כשהיא רוצה להפעיל מכונה. אולי תביאו איתכם מצעים ומגבות.

אולי כדאי שתארגני את החדר מיד כשהגברים יוצאים לערבית, כשבעלך חוזר הוא יעזור לך לארגן ורק אח"כ תעשו הבדלה.

בזמן הזה שחמותך תתעסק עם המטבח או משהו.

זה יכול לענות בדיוק על הרבע שעה החסרה שתסדר לכולם את הלו"ז ותאפשר לכם לצאת מהחדר עם מזוודות סגורות לפני שהיא נכנסת אליו.

לגבי בגדים אישיים, באמת כדאי לקנות שק ייעודי ומסומן לבגדים משומשים. ובגדים נקיים לאחסן בתא ייעודי בתוך המזוודה.

מותר לך להיות מבולגנת, זה לא חטא. הדבר היחיד שצריך לפתור פה, זה את הפער בינך לבין חמותך בנקודות חיכוך האלו. תסתכלי על זה ככה ולא כשאשמה/ בושה על מה שאת.

במהלך השבת היא מכבדת את הפרטיות שלכם שם? יש מפתח לחדר?

בגלל הרגישות הגבוהה שלה לניקיון, כדאי לוודא שהיא לא מפרה צרכים שלכם. לפעמים מפתח עושה את העבודה מצויין. היא לא רוצה לפגוע לכם בפרטיות,

היא רוצה שהבית שלה יהיה נקי.

כשמגדירים את זה ככה יותר קל למצוא פתרונות שמכבדים את כולם.

לגבי הדימוי גוף אין לי מה להגיד אבל לא בא לי להשאיר בלי התייחסות, אז חיבוק גדול!

את טובה וראויה! 💚

אצלנו ההורים שלי כאלו !!

וואי על כמות הפדיחות !!! מאז שהיינו ילדים, למשל היו מסדרים לנו את השולחן וזורקים לנו בטעות ציוד...הכל מהר בלי מחשבה. וזאת הנקודה.

פשוט ממש ממש מנסה להיות מסודרת שאני אצלם, לא משאירה כלום בשום מקום, אפילו לא לדקה ומחשבת כל דבר שאני עושה. נגיד נכנסתי להתקלח ואני יוצאת להתארגן, אני מודיעה שלא סיימתי ולא להיכנס עד שלא ניקיתי.

להגיד לך שזה נעים? לא.

אבל אני לא מתעסקת עם חולי סדר וניקיון, לא יעזור כלום.

אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות

לא יפה לצחוק, אבל כתבת את זה כל כך חי שהרגשתי את הפדיחה בכל הגוף שלי

ואני מכירה ומלמדת שלא נכנסים לחדר בלי רשות! מכבדים את הפרטיות, כן, גם הילד שויתר על החדר שלו לא נכנס עד כל האורחים עושים צ'ק אאוט, או שמוודאים שסיימו.

ואם צריך משהו - מבקשים רשות!

והאמת נראה לי שהפריחה היא שלה, כי היא זאת שהפילה ולקחה, ולא שמה לב

אוף

לפחות תנצחי בתחרות פדיחות 

לנעול את הדלת כל פעם כשאתם בפנים שאף אחד לא ייכנס ויפתיע אותך.

את אנושית!!
זה בהחלט היה יכול לקרות גם לי...
חיבוק גדול. איזו סיטואציה קשה וכואבת.

האמת היא שהיא קצת הביאה את זה על עצמה. לו אני חמות שנכנסת עכשיו לחדר של כלתי עוד לפני שהם יצאו מהבית (מה שלא יקרה!! בע"ה), ברור לי שאני יכולה ליצור פאדיחות.

היא יצרה את הפאדיחה, לא את.
את לא רובוט, ולא צריכה להיות רובוט.
כשהבן של בעלי ישן אצלנו בחדר שבו יש עוד ילדים, אני לא נכנסת. אם אני צריכה פתאום טיטולים, אני דופקת בשקט, כדי שאם הוא יבין את הרמז, הוא יוכל להתארגן ולפתוח.

אם לא פתח- בעיה שלי! לא שלו. 
אין מצב להפתיע אנשים מבוגרים ולהתעסק בכלי המיטה שלהם. זה מזמין בושה לשני הצדדים!
 

עם הארוחת ערב כי לא נורא לא צריך לקום מוקדם...

אין אי אפשר לתכנן כלום פה. 

מסחרר ומבלבל

כאילו מישהו משחק בנו 

הוא בנה על חופש יותר ארוך

אני בקושי שמתי לב למלחמה הזו

בלי חדשות

אזעקה אחת בבוקר

כשחזרתי מהעבודה לרגע שמתי וויז והדרך היתה פנויה לגמרי

ואז נזכרתי

כן יש מלחמה

הכבישים פנויים

טוב שזה נגמר

כבר ברור שזה לא מועיל לכלום 

זה מטריף אותי

אתמול בלילה

אין לימודים

היום בערב

מחר סבבי כרגיל מה סבבה ומה כרגיל.

יום ככה יום ככה

התנודות החדות האלה

הזיה

אז עכשיו כבר כולם אוהים אותנו ונוסעים לטייל בטהרן?

איף

כבר קרה שבבוקר החזירו פתאום ללימודים.

את כנראה לא היחידה שזה הטריד אותה😉

אבל בסוף אני כן שמחה שחוזרים

עם כמה שזה מבלבל

לא מתאים לי עכשיו מלחמה🙈

סוף סוף משהו חיובי יוצא מזה שלא חזרנו לשגרה משאגת הארי. רצף מילואים מקצת אחרי פורים.

אנחנו ממילא הפוכים, קצת ימינה קצת שמאלה לא משנה הרבה.

לא הרגשתי שום אפס, שום מאה, לא מבינה על מה אתן מדברות חח אנחנו בעננה מתמשכת של בלאגן.

כבר לא מתרגשים מכלום 😄

גם לא הייתי מתרגשת אם היו מקפיצים עכשיו לסבב נוסף.

מעניין מה יכול לקרות שכן יפתיע אותי.

וקצת שמחה שהירי היה גם עלינו ולא רק על הצפון, אולי זה הכי מפחיד אותי שנקבל בשלווה וכמובן מאליו ירי על הצפון.

במובן מסויים היום הזה בבית עם כולם עזר לי להתאפס  דווקא.

גם כשהן חיוביות... (אם כי ברור שאני מעדיפה את הצד החיובי)

אבל בעיקר לא ברור לי - חזרו לשגרה כי נגמרה המלחמה או רק כדי לא "להשבית את המשק" וכו'?

כלומר - אפשר לגמרי להסתובב חופשי בלי חשש או שלא?

ככה מובן מהחדשות.

ביבי העדיף להקשיב לטראמפ...כדי לא להלחם בלי תמיכה של ארהב.

אני דווקא שמחה לחזור. היו לי הרבה תכניות לימים האחרונים האלו שנשארו לי לעבוד, וחבל לי להפסיד.
 

אבל לילדים שלי היה ממש קשה ההודעה שפתאום כבר חוזרים (למרות שבבוקר נתתי לכל אחד מהילדים לנחש כמה זמן תהיה המלחמה הזאת, ואחד מהם אכן ניחש שזה יהיה רק יום אחד... הוא באמת קיבל את זה יפה כשהודיעו שחוזרים. אבל האחרים ציפו למשהו ארוך יותר...)

לפעמים באמת מקצרת ולא אומרת מהרחמן.

לא יכולה לומר שהברכה נעשית בכוונה של ממש

תפילות לצערי זה רק ברכות השחר ותהלים. (ברכות השחר זה לפני שהילדים קמים) פעם הייתי מתפללת תפילה אחת בשבת (בד"כ מנחה) אבל לאחרונה לצערי אין לי כוח אפילו לזה, כי זה דורש לעמוד, ובאמת הריכוז בתפילת עמידה חשוב יותר...

וגם לי נקיפות מצפון שאני מזכירה לילדים להתפלל או שולחת אותם לתפילה ובעצמי לא...

בכל אופן, בקשר לברכת המזון - זה חינוך טוב לילדים שרואים שאסור להפסיק באמצע הברכה גם אם לילד יש משהו דחוף. (גם בתפילה זה ככה, כמובן...)

אני משתדלת גם ללמוד פרשת שבוע, וזה משהו שאפשר להפסיק בו באמצע אם ילד צריך אותי, ומצד שני אני לרוב לומדת בקול, אז הילדים רואים ושומעים. אז אולי אפשר משהו כזה...

ברכת המזון אני מקפידה לברך מיד כשאני מסיימת לאכול, ברגע שזה נדחה קל לשכוח... משתדלת לברך מתוך ברכון ואז גם הילדים רואים שאני מברכת, וגם זה עוזר יותר לכוונה (לא תמיד מצליח🫣).

תפילה לצערי ביום יום בד"כ לא מגיעה, משתדלת בשבת שחרית/ מנחה לפחות, גם קורה שמתפספס לצערי. אבל הי כרגע אני במשימה אחרת בדיוק😉👶🏻 לא סתם נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן.

כדי להרגיל את עצמך בחזרה.

אם זה משהו שהיית רגילה אליו אז תוכלי לחזור להרגל הזה מאוד מהר.

תרגילי את עצמך לברך בקול, הילדים יקלטו שזו ברכה ולאט לאט יתרגלו לא להפריע. בעיניי זה ממש דרך פשוטה להחדיר אמונה בילדים ששם שמיים שגור בפה.

תקראי על המעלה של הברכה וכמה זה חשוב. תדמייני כמה התפילה והברכה שלך חשובה. דווקא, בתור אמא למשפחה, עסוקה ומוטרדת, שבתוך סדר היום העמוס את עוצרת ומתפללת.

אם היית בתוך זה בעבר, תוכלי לחזור לזה בקלות בסיעתא דשמיא.

תפילות, תתחילי ממנחה, היום ארוך ויש זמן. לא צריך לייחד יחודיים, זה ממש עצה של היצר הרע שאומר לך שעדיף לא להתפלל בכלל כי את לא מרוכזת . בניגוד לגברים שיש להם את המניינים שלהם אנחנו יכולות להתפלל כמעט מתי שרוצות אז זה יכול להתמסמס כי מרגיש שתמיד אפשר אח''כ. אז תקבעי לך שעה שבה את עומדת להתפלל והיא תהיה קבועה.

אני יודעת על עצמי שיש תקופות שיותר חסום לי להתפלל, ויש תקופות שיותר קל, אבל מה שקובע והגדרתי לעצמי אני עושה ומאוד משתדלת לא לפספס. ברגע שעולים על הגל זה הרבה יותר פשוט.

מעריכה אותך מאוד על הרצון הזה, שתראי ברכה !

לצערי גם לא כל כך מתפללת וזה כואב לי מאוד