תמיד היא הייתה כזאתי. שקטה. מכונסת בעצמה.
איתנו ולא איתנו.
משיבה בחצי חיוך מאוס וחוזרת להתחפר בתוך עצמה.
כזו היא.
מאז ומעולם עיניה מצועפות בדמעות
ומבטה קר וחודר.
חודר כאילו רואה היא נבכי נפשות האחרים.
כזו היא.
ידיה חבולות הן בכל מקום אפשרי:
סימנים כחולים, נקודות דם קרוש,
חלקם אפילו פצעים חיים. מדממים.
תמיד בחולצתה יהיה כתם אחד או שניים,
תמיד חציאתה מוכתמת דם.
זה הלב שלה שתמיד מדמם וכאילו מטפטף הוא
בקצב איטי אך עקבי
ומשאיר חותמו בגופה הצנום.
לחייה כחושות,
גופה כואב ודואב הוא.
כזו היא.
עינייה בוערות כשרשפי אש,
יורות מבט שפוף.
כזו היא.

כזו היא.
וזה מה שעושה אותה להיות,
היא.