"אני עוד אזכור אותך", כך לחשתי לך בקול ניחר.
זה קרה היום, לפני שנתיים.
הכל התנהל כרגיל, יותר מידי כרגיל:
בוקר, צהריים, ערב.
עד היום שאני נזכרת באותו ערב, הלב מתחיל לפעום בקצב מסחרר עד שאני ממש יכולה לחוש איך הוא מאיים להתפוצץ.
באותו ערב היא יצאה לבקר חברה שלא הרגישה טוב, מרחק 20 דקות הליכה מהבית.
היא לקחה איתה מחברות שבהן כתבו באותו היום, מכתב מרגש ושוקולד. "להמתיק את החולי", כך היא, בחיוך הרחב הזה שלה, אמרה.
"אחותי, הפלאפון ומפתח של הבית עלי, אל תנטשו אותי , אל תנעלו עלי במנעול העליון". אמרה בעודה יוצאת מן הבית. השבתי לה בצחוק קצר.
לא עוברות 10 דקות ופעמון החירום שיש בכל בית ביישוב מתחיל להראות חיים.
ליבי נדם. מילוני מחשבות התרוצצו בראשי. כאילו ידעו הן שהדבר קשור בי. במשפחתי. באחותי שלי.
"מחבל עם סכין דקר בסכין משוכללת נערה צעירה דקות בכל חלקי גופה". כך נכתב על הצג.
זה הרגע שכבר לא נשמתי. אני חושבת שלא ידעתי מי אני בכלל. הרגשתי את עצמי מתפנצרת. נגמרת.
ערב נוראי.
להמתיק את החולי היא הלכה, ומאותה המתקה לא שבה מעולם.
חיוך חושף השיניים הזה שלה, ניבט אלי רק מן התמונה הענקית שלה בחדרי.
אחותי שלי, ביקשת שלא ננטוש אותך במנעול העליון.
לא נטשנו אותך.
את זו שנטשת אותנו. השארת אותנו פה ריקים וחסרים. בלעדייך.
א-ל עליון לקח אותך אליך
בגוף דקור לאימה,
ממש כלי לה' יתברך.
זה קרה היום, לפני שנתיים.
הנה אני באה לבקר אותך,
"להמתיק את החולי", כך אמרת.
נצבת אני אל מול אבן קרה.
קר. ערב היום,
אבל בליבי אני בוערת מגעגוע אליך, אחותי.
הדמעות חמות הן,
מחממות מעט מצינת הלילה.
תמיד אמרו לי שבבית קברות קר בלילה.
אני מנסה להלך בדרכך, לחרוט את משפטייך בלוח החיים שלי,
"אני עוד אזכור אותך",
אחותי שלי.
זה קרה היום, לפני שנתיים.
הכל התנהל כרגיל, יותר מידי כרגיל:
בוקר, צהריים, ערב.
עד היום שאני נזכרת באותו ערב, הלב מתחיל לפעום בקצב מסחרר עד שאני ממש יכולה לחוש איך הוא מאיים להתפוצץ.
באותו ערב היא יצאה לבקר חברה שלא הרגישה טוב, מרחק 20 דקות הליכה מהבית.
היא לקחה איתה מחברות שבהן כתבו באותו היום, מכתב מרגש ושוקולד. "להמתיק את החולי", כך היא, בחיוך הרחב הזה שלה, אמרה.
"אחותי, הפלאפון ומפתח של הבית עלי, אל תנטשו אותי , אל תנעלו עלי במנעול העליון". אמרה בעודה יוצאת מן הבית. השבתי לה בצחוק קצר.
לא עוברות 10 דקות ופעמון החירום שיש בכל בית ביישוב מתחיל להראות חיים.
ליבי נדם. מילוני מחשבות התרוצצו בראשי. כאילו ידעו הן שהדבר קשור בי. במשפחתי. באחותי שלי.
"מחבל עם סכין דקר בסכין משוכללת נערה צעירה דקות בכל חלקי גופה". כך נכתב על הצג.
זה הרגע שכבר לא נשמתי. אני חושבת שלא ידעתי מי אני בכלל. הרגשתי את עצמי מתפנצרת. נגמרת.
ערב נוראי.
להמתיק את החולי היא הלכה, ומאותה המתקה לא שבה מעולם.
חיוך חושף השיניים הזה שלה, ניבט אלי רק מן התמונה הענקית שלה בחדרי.
אחותי שלי, ביקשת שלא ננטוש אותך במנעול העליון.
לא נטשנו אותך.
את זו שנטשת אותנו. השארת אותנו פה ריקים וחסרים. בלעדייך.
א-ל עליון לקח אותך אליך
בגוף דקור לאימה,
ממש כלי לה' יתברך.
זה קרה היום, לפני שנתיים.
הנה אני באה לבקר אותך,
"להמתיק את החולי", כך אמרת.
נצבת אני אל מול אבן קרה.
קר. ערב היום,
אבל בליבי אני בוערת מגעגוע אליך, אחותי.
הדמעות חמות הן,
מחממות מעט מצינת הלילה.
תמיד אמרו לי שבבית קברות קר בלילה.
אני מנסה להלך בדרכך, לחרוט את משפטייך בלוח החיים שלי,
"אני עוד אזכור אותך",
אחותי שלי.
