שקיבל מהוריו כל דבר שביקש.

אני אישית, אפילו לבקשות פעוטות כמו לטפס בסולם עד הירח, מסרבת בעקביות. אפילו כשמבקשים ממני ממש יפה.

אפילו פטוניה וורנון, אני זוכרת לפחות פעם אחת שסירבו לדאדלי.

לגבי האחוז - מעניין. אבל נראה לי שאם הייתי רוצה תשובה מספרית מדויקת, הייתי מעדיפה לפנות לסטטיסטיקאי.

(ואז כמובן שהייתי תולה על המקרר רשימה מדויקת מתעדכנת מעת לעת של כל בקשות הילד, בעצם רשימות נפרדות לכל אחד מהילדים, והייתי מסמנת ומודדת וסופרת ובודקת בתשומת לב שההיתרים לא עברו את סף המותר  )

מפסיכולוג, לעומת זאת, הייתי מעדיפה לקבל משהו שקשור יותר למקצוע שלו - התייחסות מעמיקה לזרמים הרגשיים שמתחת לפני השטח, אלה שמניעים את המשאלות של הילד ואת התגובות שלנו; כלים לבחון ולדייק לאילו בקשות רצוי להיענות, איפה אפשר להסתפק במילוי חלקי של המשאלה, איפה אפשר להפעיל יצירתיות ולמצוא מענה מסוג אחר לחלוטין, מתי סירוב מוחלט הוא הדבר הנכון ואיך מגישים אותו בצורה בונה ומצמיחה...

חן חן.

<מסייגת: התייחסתי רק למה שצוטט כאן בשמו, לא קראתי את דבריו ישירות>

אם ילד מקבל כל מה שרוצה בלי קשר אם זה לטובתו או לרעתו העיקר שלא יצרח כי להורים קשה לשמוע צרחות אז הוא לא לומד להתאפק, לא לומד מה טוב ומה רע ולא מרגיש שהורים יכולים לעמוד מולו אם זה לטובתו גם במחיר מסוים. זה מסר לא טוב - קח, קח העיקר שיהיה שקט או מסר גרוע יותר - ילדי המלך , הכל שלך.

מצד  שני לסרב לבקשה מוצדקת או סתם לא מזיקה בלי סיבה רק בגלל תאוריה זה אכזריות וטיפשות לדעתי.

יש הורים שלוקחים את זה ברצינות או משחקים בפעם כן, פעם לא בגלל שיטות כאלו או רוצים שילד ישכנע אותם. בעיקרון באיזה שהוא שלב ילד יקלוט את השיטה וזה לא יוסיף כבוד להורים ויכול די להקשות על קשר עם ילד

בס"ד

מהסרטון שאריק צירף ג'ון אומר:

תנו לילדים 100% ממה שהם צריכים

25% ממה שהם רוצים (כלומר אופניים,גלגיליות,משחקים וכו'....)

אז הכוונה שרק בדברי מותרות לא להגזים.

אני משער שגם @אריק מהדרום התכוון לזה.

נכון @אריק מהדרום ?

בכל מקרה כמובן ש25% זה לא כלל בל יעבור אלא הכוונה היא להבין את הרעיון באופן כללי שלא לתת לילדים את כל חנות המשחקים ואת כל דברי המותרות (עם דגש גדול על מותרות) שהם רוצים, אלא שגם ילמדו לעבוד ולהשיג דברים בעמל...

וכבר מתהילים לומדים זאת:

" יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך"

זה יותר יחס לילד ומה שהורים משדרים

יכול להיות גם ילד עני מפונק בצורה מפחידה

ויכול להיות ילד ממשפחה עשירה שמתקדם בזכות עצמו

בעיניי יש כמה נושאים נפרדים. אחד מהם הוא איזה חינוך לצרכנות אנחנו מעניקים לילדים שלנו (ויש בזה טווח גדול של אפשרויות לגיטימיות בעיניי, אפשרויות שלא גולשות לקיצוניות יתרה לאף אחד מהצדדים). את החינוך לצרכנות מעבירים בעיקר בעיקר בדוגמה אישית, במה שאנחנו עצמנו בוחרים לקנות לעצמנו ולבית, ובחשיבות משנית - גם במה שאנחנו בוחרים לקנות לילד.

נושא אחר, שיכול להיות מעורבב עם הראשון אבל בכלל לא חייב, הוא השדר של ההורים ביחס למשאלות של הילד. בעיניי זה נושא שכדאי מאוד להעמיק בו, ותמיד יש מה לחדד בו עוד ועוד. מתי אנחנו משדרים לילד התקוממות על עצם העובדה שהוא רוצה משהו, מתי משדרים התרפסות, מתי עייפות כזאת ("קח ושתוק" כמו שנכתב באחת התגובות), מתי חרדה - ובעיקר מתי ואיך מצליחים לוותר על כל אלה, ולהתייחס לרצונות של הילד באהדה ובכבוד, לעשות שקלול ממקום נקי של מה שטוב לו ומה שטוב לנו ומה שהנסיבות דורשות. כל כך חשוב בעיניי. ללמוד את עצמנו, ללמוד מה עוזר לנו לחוות ולהעביר שדר נקי כזה, רגוע, בוטח... צריך הרבה סיעתא דשמיא, ובו בזמן יש הרבה מקום להשתדלות. יש מה לעשות כדי להתקרב לשם. זה הרבה יותר עניין פנימי, של ההורה עם עצמו, משזה עניין חיצוני כלפי הילד.

בעיניי זה נושא חשוב ומשמעותי, עמוק ומורכב. חבל חבל לרדד אותו למדידה כמותית או לאמירות פשטניות וגורפות כאלה. עדיף לתת מרחב לקשב פנימי עדין.

המתואר. אדם חכם, לא יתן "בגלל" עצבנות, התבכינות, אימפולסיביות.

הורה צריך להרגיש אם זו בקשה סבירה, שנחמד וטוב להיענות לה - או שיש בה התניה של "הפגנה". וילדים קולטים את זה מצוין.

יש צד, שילדים שרואים שהוריהם מלאי חסד ורצון טוב כלפיהם, מתחנכים מהטוב הזה וכך גם הם יהיו.

לכן הנוסחאות והאחוזים בעניינים אלו, צריכים לדעתי זהירות.

צריך לתפוס מה היסודות של הענין, לנסות לחוש מה זה עושה לילד - ולפי זה לתפקד.

לאהוב להגיד "לא" לילדים, זו לא חוכמה גדולה לדעתי. 

מי שב75% מבקשות הילד יגיד לא, חוששני שיתן אולי חומר לפסיכולוג הבא...

אולי האחוז הוא בערך הפוך...

בצורה חזקה יותר, ושני הצדדים מתוסכלים

זה הרבה פעמים פשוט לא עובד

מנגד גם לא צריך להגזים ולתת הכל, 

הכל לפי הילד, ההורה, הסיטואציה..

וזה עצמו חוסך את המאבקים

ילדים חייבים לשמוע לא בחייהם. 

ובאופן טבעי זה יוצא לא מעט. כי יש להם בקשות מוגזמות/לא אפשריות/לא מתאימות כרגע. 

וכששואלים, אפשר לדעת שגם לא זו תשובה. 

ואז כשיש לא, הוא מתקבל בטבעיות

וכשמקבלים כן, זה משמח. ולא מובן מאליו.

ילד שלא שומע לא זה ילד שלא נעים להיות איתו, מניסיוני האישי. 

לגבי אחוזים, לא יודעת, לא מדדתי, מאוד נהנית להגיד הרבה כן, אבל גם הלא נמצא בבית, ולא מעט. 

ושמעתי מפי מישהו ששמע מהרב יעקובסון:

לא מחפשת על אילו בקשות לסרב.

אלא כשילד מבקש משהו להשהות שני שניות את התשובה כך שבינתיים הילד חושב בתקווה "הלוואי שאמא תסכים...". בדרך הזו הילד מבין שלא הכל מובן מאליו.

http://www.hidabroot.org/video/209708

כשהוא/היא קטן/קטנה אז אין מה להתווכח איתו/איתה ולתת לו.

רק בשלב יותר מתקדם להתחיל להציב לו/לה גבולות...

אולי אני טועה בעניין הזה,אבל אם לא...עד איזה גיל יש לתת חופשי מתי שהוא/היא רוצה?

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....