אברהם אבינו היה מלמד את האורחים להודות ולברך לקב"ה, שהוא זן ומטיב לכל, ולא בכדי, הביא להם לשונות בחרדל, כדי שישבחו ויודו יותר בשמחה.
במעשה זה הוא רמז לאורחיו, על השאיפה הרוחנית שצריכה להיות רבה ככל היותר, כשם שבגשמיות לא מסתפקים במועט...

מסופר על רבה של בריסק, ראש ישיבת וולאז'ין, שהיה תמיד טרוד בעסקי ציבור, ובכל זאת מצא לעצמו זמן להכנסת אורחים. הוא היה מטפל בהם בעצמו, מאכילם בסבלנות ומשקם, ודואג לכל מחסורם.

פעם אחת לן אצלו אורח שאינו הגון, ועם שחר, נטל כלים יקרים שמצאה ידו וברח. בני הבית הצטערו מאד על הגניבה, והתרעמו על הרב, שאינו בודק מי ומי הנכנסים, ואינו עומד על טיבם של אורחיו.

שאלם הרב שאלה: "כשזימן הקב"ה לאברהם את האורחים, היו הם בדמות ערבים, מדוע לא בדמות של יהודים?!
אלא, ללמדנו, כי דלת הבית צריכה להישאר פתוחה לכל המי ומי, מבלי לדקדק אחר האורחים ולבדוק אם ראויים הם להיכנס"...
שבת שלום!!