מחר ירושלים.
עיר שאני ממש אוהבת, אם כי לפעמים הייתי רוצה לרוקן אותה ממליוני האנשים שגודשים אותה ולהיות איתה קצת לבד.
זה ממש מרתיע. כל שנייה אני נתקלת שם באנשים שאני מכירה, ולא תמיד יש לי כוח לענות על שאלות של אנשים חטטנים וטובי לב.
הסכמי שלום לרוב לא היו דברים טובים. אני מקווה שההסכם שלי כן.
מעצבן אותי שהביטחון העצמי שלי נמוך כל כך. איך מתקנים את זה?
זו הסיבה שלא רציתי עכשיו. אבל אין מה לעשות.
המוח שלי מבולגן. אני לא מצליחה לעשות כלום נורמאלי.
למרות זאת אני לא רוצה לחזור לעצמי של פעם. יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לומר לה. והיא, בגלל שהיא חסרת ביטחון עצמי ממש כמוני, בטח הייתה מקשיבה לי בקשב רב, אומרת תודה רבה על ההארות, בוכה קצת לעצמה על כמה שהיא לא מבינה מהחיים שלה ומודה לה' שיש אנשים טובים שעוזרים, ומשפרת את עצמה.
גם כשכולם אומרים דברים טובים אני לא מוצאת בעצמי מקום להאמין להם.
זה לא נכון. הם רק רוצים שאני ארגיש טוב עם עצמי.
זה לא נכון. הם משקרים.
זה לא נכון. הם לא מבינים בזה.
זה לא נכון. אין להם טעם טוב כנראה.
ואני רוצה לשנות את זה בעצמי. אין לי מושג איך.
לבנאדם מנופץ קשה לדעת איך נראה בנאדם שלם, למותר לציין להפוך לאחד כזה. חלק מהשברים עפו רחוק, מתחת לספה או מעבר לים, מקומות ששום מטאטא לא מגיע לשם.
אני לא נקשרת רגשית. בכוונה. זה כבר מזמן ככה. אני רגישה ברמות מטורפות ליותר מידי דברים, אז למדתי לנתק את עצמי ממה שאני מרגישה.
כשרק שואלים אותי מה אני מרגישה אני מיד מתחילה לבכות. העצמה של הרגשות המודחקים (גם אם לפעמים הם טובים) פשוט מציפה אותי ואין בי יכולת להכיל אותם.
אני די בטוחה שכל אחד יכול להזדהות עם כל זה ברמה כזו או אחרת.
פעם חשבתי שיש מציאות כזו, בן אדם שטוח. האלו שמדברים על בגדים כל היום. הבנות האלו עם המבטא הרחובי והבושם שמריחים מקילומטר.
לא. ממש לא.
בכל אחד מהם יש ים סוער. אסור לשפוט.
אני צריכה לכתוב לו. כבר ממזמן. מקווה שלא שכחתי איך.
ואני צריכה להרגיש שאני הכי הכי בעולם. כי אם בשבילי כל השאר הם הכי הכי, אין סיבה שגם אני לא אהיה.