בלילות האחרונים
קצת קשה להירדם לבד:
כשמונחים התלתלים הלחים עדיין (מהגשם שבא היום לעולם בשעה טובה, עוד אין לו שם. מזל טוב, תודה) על הכר,
הופכים הם פתע
לשונות של ארגמן מצליפות:
הרי אלו
שלו.
בלילות האחרונים
הלב מתגעגע, הבדידות חונקת.
בואי, אמא---
(חבקי אותי חיבוק-לילה-טוב עד שאתעלף אל תוך ענן הרוך המשכר, עד שאשכח את הכיסופים: להיות שייכת.)
עדיין לא אדע:
מי המכריז ומי בעל האבידה ואילו סימנים יתן בי.
(מי יהיה לי מים
במדבר שהנני?)
אולי מחר יהיה בי האומץ להפוך את הכלים,
לרוץ בין הכרמים,
להוביל
אל אבן הטוען,
אל אבן הטועים.
אולי יבוא בעל האבידה
עדי, ויצמא, וילך:
הן בירושלים
אבן השתיה, ואני
רוח ואש ועפר
ומדבר---
❤
