נחמד.
לפני שלושה וחצי שבועות, חמישי בשלוש בלילה, היה לי ממש משעמם. כשאני אומר משעמם אני מתכוון שהיה לי במה למלא רק חצי אחד של המסך, כל הפורומים האחרים היו שקטים (בכל זאת שלוש בלילה) ולי לא היה מה לעשות במקביל לסרטון שהתנגן בצד השני של המסך כשלפתע נזכרתי בפורום של ה"דוסים, מדוכאים אדיוטים" האלה שיש לי בו משתמש פתוח בגלל איזה ויכוח עם מישהו - בוא נקפוץ לשם ללילה, נכתוב כל מיני שטויות ונעלם.
יותר משמונה מאות חמישים הודעות אחרי - אני מוכן להודות שטעיתי.
דבר ראשון - כמו שניתן לראות, לא קפצתי לרגע ונעלמתי.
דבר שני - יש כאן דוסים, מדוכאים ואדיוטים ולא מעט אנשים שמתאימים ליותר מקטגוריה אחת, אבל גיליתי שיש פה גם לא מעט אנשים שאולי אפילו הייתי מסכים לפגוש במציאות (על מי אני עובד, אני שונא לפגוש אנשים במציאות. אבל הבנתם את הכוונה). אנשים נחמדים, תומכים, אינטיליגנטיים, לא דוסים (זה האחד שהכי הפתיע אותי), שראו את "כרוניקה בזמן אמת" (בעצם, אולי זה), שיודעים מה ההבדל בין ציניות וסרקזם, כיפיים, שלמדו באותו חור כמוני (תתבייש *****) וכו וכו.
"אז רגע" אתם שואלים "למה כל הוידוי הזה? למה אתה לוקח ציטוט מכוורת שמדבר בלשון עבר? מה מביא בן אדם שפוי כמוך לבזבז לי דקה מהחיים על הטקסט המיותר הזה?"
אז התשובה היא שמחר אני עולה על מדים, מקבל נשק והולך לבזבז שנתיים ושמונה חודשים מהחיים שלי. ומאחר שבעקבות זה כמות הזמן הפנוי שלי תרד פלאים (בכל זאת בחודש האחרון הייתי מובטל שעשה כלום), קיים סיכוי גבוה שאני לא אחזור לפה ותאלצו להתמודד בלעדי (אני חושב שתסתדרו). אז רק רציתי להגיד שלום יפה, ותודה על שהייתם קהל לשטויות שלי או יריב לויכוחים ודיונים או קהל ויריב לויכוחי השטויות שלי ושבסך הכל היה נחמד. אז תודה על זה.
ונקנח בשירם המפורסם והלא קשור בעליל של להקת הדורבנים:
זהו שיר מתקופת הבארוק
כי 5 לא היה להיט בכלל!
זהו. ביי. אולי.
(אני עדיין לא מאמין שאשכרה כתבתי את הטקסט הזה)
- לקראת נישואין וזוגיות