לטובתך ולטובת כולן:
הסיפור לידה שלי התחיל ממש מזמן, כשהייתי בת ארבעה ימים.
אחרי שנולדתי אמא קמה בלילה וניסתה להרים אותי בשביל שאוכל, וגילתה שהיא לא מצליחה להזיז את היד. היא כמעט משותקת. אחרי כמה שעות הם נסעו לבי"ח. יולדת טרייה שרק השתחררה.
עורכים בדיקות והרופאים מגלים- DVT. טרומבוזה. קריש דם שהיה יכול להפוך לתסחיף ריאתי אם הם לא היו מגיעים בזמן..
לאחר בירור קצר מתברר שהטסיות של אמא בדם מעטות (מתחת ל100 אלף) וגדולות.
לפני 23 שנה לא הייתה מודעות לאפידורל ולקשר בינו לבין רמת הטסיות, אמא לקחה אפידורל וזה הוביל לסיבוך..
לפני שנה וחצי התחתנתי. לפני שהתחלתי גלולות לסידור המחזור לחתונה, אמא אמרה שאני צריכה לבדוק אם גם לי יש רמת טסיות נמוכה, כי אם כן- צריך להתאים גלולות מיוחדות.
בבירור גיליתי שרמת הטסיות שלי נמוכה. הבעיה היא שבהריון היא בד"כ יורדת עוד יותר.
כאן הבנתי שאני צריכה להתכונן ללידה הרבה יותר טוב. להגיע מוכנה מכל הבחינות.
אולי זה מה שהוביל אותי ללידה כ"כ טובה בסופו של דבר..
מאז ומעולם הייתי חרדתית. פעם ראיתי הכנסת מחט לוריד והתעלפתי. כל בדיקת דם הייתה מלווה בדמעות. חששתי מהרגע שאצטרך ללדת.. את סף הכאב שלי הגדרתי כנמוך מאוד מינוס. המחשבה על לידה בלי אפידורל גרמה לי לבכות. הייתי יכולה לשוטט שעות באינטרנט, לקרוא סיפורי לידה ולקנא בכל אותן הבנות שיכולות לקחת. קראתי בכללי הרבה חומר על לידות, נתקלתי בשיטת קיי, ובשיטת היפנוברית´ינג. שיטות שהעיקרון שלהן הוא ללדת בלי כאב. לא האמנתי שיכול להיות דבר כזה..
עוד לפני שנכנסתי להריון הנושא הכי היה מדובר מבחינתי היה לידות.. שאלתי בנות על לידה בלי אפידורל, ניסיתי להבין איך אפשר לעשות את זה, האם זה בכלל אפשרי?! לא שמחתי בכלל מהעובדה שרוב הבנות אמרו "שוכחים את זה, הכאב מתגמד לעומת מה שמקבלים בסוף". רציתי שיהיה לי טוב! רציתי חוויה טובה!!! גיליתי גם שהרבה מהבנות לא לקחו כי הן לא יכלו, או כי לא הספיקו. זה לא נעשה מתוך בחירה וזה עוד יותר הפחיד אותי.
נכנסתי להריון, שמחתי מאוד, אבל לא הפסקתי לבכות שאני מפחדת. אני זוכרת את הרעד הבלתי נשלט ואיך אמרתי לבעלי- זהו, אין ברירה, הוא יהיה חייב לצאת איכשהו. דמיינתי את הסיטואציות הכי מזעזעות שיש. ראיתי סרטוני לידה ביוטיוב. חשבתי שידע שאצבור יתן לי כוח. הייתי יושבת בבית ובוכה. רוב הלידות לא היו נראות מאוד חיוביות. או לפחות ככה אני תפסתי את זה..
הזמן עובר, בכל בדיקת דם שאני עושה מידי חודש הטסיות יורדות יותר ויותר.
כל פעם ההמתנה לשעה שהבדיקות יתעדכנו הייתה מורטת עצבים. ברוב הפעמיים הייתי בוכה. היו כמה פעמים שפתאום הייתה עליה, אבל אחריה באה ירידה. 99, אחריה 87, שוב יורד ל78, עולה ל92, יורד ל87.
בגלל הסיפור של אמא היה חשש שגם אני צריכה לקחת קלקסן כל ההיריון. הלכתי להמטולוג בשבוע שישי, הוא ביקש את התיק הרפואי של אמא. בחסדי ה´ הצלחנו להשיג את זה במהירות. הארכיון שנפתח פעם בשבועיים בדיוק היה פתוח. הלכתי להביא את הטפסים והבאתי לו אותם. הוא התייעץ עם שני רופאים ואמר לי לחזור אליו בשבוע 36 כי אצטרך לאחר הלידה.
האפידורל בסימן שאלה כי הוא קשור לטסיות. אני מבינה שאין לי ברירה ואני חייבת לשנות גישה. אם יש גישה של ללדת בלי כאב- והיא עובדת- אין סיבה שלא יעבוד גם עלי. אני עורכת מחקר מקיף על כאב, על איך המוח מפרש כאב, מה זה בכלל כאב, מה זה כאב של לידה וכו´. אני מגלה שהרבה זה פסיכולוגי. עוד לפני שמרגישים כאב, ברגע שאדם יודע שהוא עומד לחוות כאב האזור הזה במוח כבר פועל..
הלידה מתקרבת, יש ימים שאני בוכה בהיסטריה ויש ימים שאני מנסה להיות קצת יותר מעשית.. אני משתדלת להיערך אליה בצורה הטובה היותר:
התחלתי פילאטיס מזרן ומכשירים- כי קראתי שמי שעשתה פילאטיס במשך ההריון הפחיתה את הצורך בהתערבות רפואית כמו אפידורל. הקפדתי ללכת לפחות 3 פעמים בשבוע למרות שזה דרש ממני המון.
בררתי על איזי טנס, מכשיר ש"משבש" את העברת גלי הכאב למוח- והשכרתי אותו. שכרתי מבייבילינק, זה מיוחד ללידה ועם אופציה של "ציר"- מה שמאוד הקל עלי! הוא עם רמות מ1-15 ולא עד 10 כמו טנס רגיל שיש בקופ"ח, ויש לו מצב של צירי לחץ.
קראתי את לידה פעילה פעמיים- ספר חובה לכל הריונית שרוצה לידה טבעית.
הלכתי לקורס הכנה ללידה מטעם הקופה בבי"ח שרציתי ללדת בו. הקורס היה לי מאוד חשוב כי הוא היה עם בעלי. זה נתן לנו ערב בשבוע במשך 8 שבועות. ערב שבו אנחנו יוצאים למסעדה/בית קפה ומדברים על הכל, על איך תראה הלידה, על הפחדים, החששות. זה גרם גם לו ללמוד על התהליך המדהים הזה וגם לחוות את ההריון ולהיות שותף פעיל.
הלכתי ליעל גריינר למפגש אם-בת, כדי שתסייע לאמא שלי לעזור לי בצורה הכי טובה. בשלב הזה עוד לא הייתי שלמה עם זה בכלל שאמא שלי תבוא איתי. הרגשתי שהיא לא תמיד יודעת מה נכון לי ומה טוב לי. פחדתי שזה יקרה גם בלידה. פחדתי שארגיש לא בנוח. שאצרח מכאב והיא תגיד לי "אל תבזבזי את הכוח שלך על צעקות". ואולי עוד יותר מזה- פחדתי להתנהג בצורה חסרת אונים וללא שליטה ליד אנשים שמכירים אותי, ואמא בהחלט אדם שמכיר אותי ורואה אותי ביום יום. החלטתי שבמקרה הכי גרוע אני פשוט מתקשרת לדולה ברגע האמת ואומרת לה לבוא.. אני חייבת לציין שהדבר שהכי עזר לי במפגש היה שידעתי שאמא מבינה שהחוויות לידה שהיו לה לא בהכרח יהיו כמו שתהיה לי הלידה, וגם יעל הסבירה שאפשר לפתוח וריד בכף היד ולא בשקע בין האמה לזרוע, מה שהתברר כהצלה בשבילי כי לאורך כל הלידה הייתי משוחררת עם הידיים.
הלכתי גם לכנס הכנה רגשית ללידה (גם של יעל!)- שם הבנתי שהכל בראש, הלידה לא מתרחשת באגן, היא בראש (ציטוט שלה), אני צריכה לבוא עם מחשבות חיוביות, עם אמונה בעצמי, לדמיין תרחיש לידה טוב. בכנס כתבתי את כל הפחדים שלי על דף, כתבתי להם פתרון.
בבית ערכתי רשימה ארוכה ומפורטת של הפחדים ושל העוצמות שאני באה איתם. את העוצמות שמרתי בתיק לידה, את הפחדים שרפתי עם נר בחצר מאחורי הבית. השארתי אותם מאחור.
ביקשתי מגיסתי כדור פיזיו כדי לעשות איתו תרגילים מהפילאטיס, לחזק את עצמי וגם לבסס את הראש של התינוק באגן לקראת הלידה.
שבוע 37, חזרתי להמטולוג, הוא אמר שהוא ממליץ על קלקסן למשכב הלידה. הרגשתי לא בטוח, הוא קצת גמגם והיה נראה שהוא לא מבין כ"כ. ביקשתי חוות דעת שניה. התור הפנוי הראשון היה חודש וחצי אחרי התל"מ. אמא התקשרה למרפאה והצליחה לקבוע לי תור בדחיפות לעוד יומיים. הגענו אליו והוא הפנה אותי לבדיקות קרישיות ולאולטרסאונד,הרופא הבכיר ביקש מהמזכירה לקבוע לי תור דחוף לשבוע הבא. . הקב"ה היה איתי בכל רגע, גם התור של הקרישיות היה רק שבועיים לאחר מכן שזה אומר שבוע 39. שוב הצלחתי לקבוע תור ליום למחרת. אותו דבר לגבי האולטרסאונד.
התוצאות הגיעו, והלכתי לרופא שמומחה לטסיות.
שבוע 38, הרופא מסתכל על התוצאות ואומר שאין צורך בקלקסן, ואם רמת הטסיות מעל 80 אלף אני יכולה אפידורל.
אני בעננים!!! עכשיו רק נותר למצוא דרך להעלות אותם..
שוב ה´ מכוון אותי. שבוע 39, בפורום הריון של ערוץ שבע קראתי על מישהי שהטסיות שלה גם נמוכות, היא פרסמה את ההודעה שלה בדיוק כשהייתי צריכה. המליצו לה על "מולסה", דבש מקנה סוכר שמעלה את הטסיות. הבעיה היא שאמרו שם שזה משפיע רק שבועיים אחרי, והתל"מ עוד שבוע. ניסיתי לאכול כמה שיותר, עשיתי לי מוזלי והוספתי מעל, אכלתי עם כפית, שמתי בלחם, אכלתי עם מלאווח. ובמקביל- לא הפסקתי להגיד לעצמי שהטסיות עולות. כל ערב אני מדקלמת את זה. ב"ה בבדיקות דם אכן ראיתי שיפור, אבל לא ידעתי אם מגמת העליה אכן תשאר. מה שיקבע בסופו של דבר זה מה שיהיה בלידה. התפללתי המון לקב"ה שיתן לי את האפשרות לבחור בין לידה עם אפידורל ללידה בלי אפידורל.
מחודש תשיעי לקחתי עלי פטל- לחיזוק טונוס שרירי הרחם.
לקחתי קלידה- שהצירים יהיו אפקטיבים והלידה תהיה קלה.
תרגלתי באפי-נו כדי למנוע עד כמה שאפשר קרעים ווחתכים יזומים. עשיתי בכל ערב כמעט שעה כי שילבתי גם עיסוי עם שמן שקדים.
אמא קנתה לי מאורר שמחובר לשפריצר כדי שיקל עלי אם יהיה לי חם בלידה.
קניתי סוכריות מנטה כדי שאם יהיה טעם לוואי ואצטרך להעביר אותו ולא אוכל לאכול יהיה לי משהו שיעזור לי.
קניתי כדורי טניס ושמתי בתוך גרב כי קראתי שזאת דרך מעולה לעשות מסאז´.
וכמובן ניסיתי את כל הסגולות האפשריות ששמעתי עליהן: מלווה מלכה במוצאי שבת, הפרשות חלה (אני חושבת שכל העליה במשקל הייתה בחודש תשיעי ועשירי מרוב שעשיתי הרבה הפרשות חלה), שמרתי 4 ריבות אתרוגים, טבלתי במקווה, ישבתי על אבנים, בעלי פתח את ההיכל אולי 10 פעמים אם לא יותר.. בשבת, שני וחמישי, ובר"ח.
והדבר שאני חושבת שהכי עזר לי: שיניתי גישה.
זה קרה אחרי יום שלם שלא הפסקתי לבכות כי הטסיות שלי ירדו ממש, הרגשתי חסרת אונים, הלכתי לבית קפה, קניתי לי אייס, ישבתי עם עצמי וכתבתי על דף את כל המחשבות שאני רוצה שיהיו לי לקראת הלידה.
הכנסתי לעצמי שהגוף שלנו בנוי ללדת, הלידה הוא תהליך טבעי, כמו שהגוף יודע להלחם בחיידקים בעצמו, כמו שהוא יכול לרפא פצע, ככה הוא יכול ללדת.
אני מאוד מאמינה בתת מודע. זה עבד עלי כשלמדתי לפסיכומטרי והשתמשתי בבריין-ווש למילים באנגלית. ראיתי שזה עובד וחשבתי שאין סיבה לא לעשות את אותו דבר לגבי מחשבות חיוביות ללידה. ברגעים שאדם לא חושב- התת מודע שלו פועל והוא זה שמנחה אותו.
חזרתי הבייתה והקלטתי את עצמי מקריאה את מה שכתבתי. הלידה האידיאלית בשבילי. שמעתי את זה בנסיעות ללימודים, כשאני תולה כביסה, כשאני מבשלת, וגם בכל ערב. שבוע לפני התל"מ ושבוע לאחריו. מהרגע שאני נכנסת לישון עד הרגע שאני פותחת את העיניים. בעלי צחק עלי וכבר השלים את המשפטים.. 7 דקות ו11 שניות שחוזרות על עצמם בלי הפסקה במשך כל הלילה.. 7 דקות ו11 שניות של שטיפת מוח.
"הגוף שלי יכול ללדת לידה טבעית" "הגוף שלי סופג את הויטמינים שאני לוקחת" "אני לא עולה הרבה במשקל" "הלידה תהיה טבעית, קלה ומהירה" "ה´ איתי, ה´ הוא המיילד האמיתי" "השליחים שמלווים אותי בלידה הם השליחים הנכונים"
אני מנסה להתפלל על הכל- שהקבלה תהיה מהירה ושלא יהיה עומס, שאגיע בפתיחה גדולה, שהמיילדת תהיה טובה בשבילי (שתדע לשלב בין רוגע ואסרטיביות כדי להפוך את התהליך ליעיל), שלא אקרע/אחתך וכו´..
יום התל"מ מגיע. כמו כל הריונית טרייה חשבתי שזה קורה כמו שעון. אני פוקחת את העיניים בבוקר- וכלום.
אני מעבירה ככה שבוע ויומיים.
פתאום אני מבינה את השיר של אביתר בנאי, "הלילות ארוכים בלי לדעת למה, בורחת ואין רודף..". אני מרגישה שכל יום יותר ויותר ארוך, והלילות עוד יותר ארוכים מהם. ההמתנה והחוסר ודאות משגעים אותי!! אני מוצאת את עצמי בוכה המון. יושבת בבית ומחכה שיכאב לי.
החלטתי שאני עושה עם עצמי דברים. יצאתי עם חברה למסעדה, עשיתי סדנת מפיות, ישבתי עם בעלי כדי לפסל בחימר, נסענו לנמל ת"א, עשינו יום כיף וראינו סרט, יצאתי לספריה לקרוא ספר, נסעתי לאחי וגיסתי לסעודת ר"ח, נסעתי לקבר רחל ולכותל להתפלל, הלכתי לחברות..
גם התכוננתי מבחינה רוחנית- הכנתי לי תפילה שחיברתי כדי שאתפלל בשעת הלידה. החלטתי שזה זמן שאני מתפללת על העובר, עלינו כמשפחה וכמובן על שאר עמ"י. כתבתי שמות של חברות רווקות, של אנשים שאני יודעת שזקוקים לתפילות על זרע של קיימא, בריאות, פרנסה.. ההתמקדות והתפילה על האחר גרמה לי לצאת מהכאב שלי ולנתב אותו למקומות חיוביים.
כל 3 ימים אני הולכת למעקב הריון עודף.
מעקב ראשון אומרים שיש מחיקה 50% ואין פתיחה.
מעקב שני אומרים שהראש ב2- ורואים צירים במוניטור. אני כמעט לא מרגישה אותם והם מגיעים ל100. באותו יום שמעתי מישהי צורחת את נשמתה במסדרון. היא הגיע עם פתיחה 10 וילדה כמעט במסדרון. הייתי לבד בחדר כי בדיוק עשיתי מוניטור ובעלי היה בתפילה. התחלתי לבכות.. אטמתי אוזניים וניסתי להכניס לעצמי לראש שהגוף שלי יודע ללדת. שאצלי זה יהיה שונה. כתבתי על הפחד הזה ובנות הגיבו לי שזה הרבה פעמים דרך כדי לשחרר את הכאב, שזה לא כזה זוועה כמו שזה נשמע מבחוץ. שיש דברים שכשחווים אותם וכשרואים אותם כאדם חיצוני זה שונה לגמרי.. כמה שזה עזר לי בלידה. שוב ה´ איתי.
באותו יום קבעתי תור לדיקור, אבל הצרחות של ההיא מהבית חולים גורמות לי לפחד ואני מחליטה לוותר על זה. במקום טיפול לזירוז אני עושה טיפול לחיזוק הגוף.
מעקב שלישי אומרים שיש פתיחה של ס"מ ויש מחיקה 60%. שוב יש צירים, אבל כל 10 דק´ והם לא ממש מורגשים. בבית אני רואה שהפקק הרירי מתחיל לצאת.. אני מתלבטת אם זה באמת זה או שזה דם מהבדיקה שהרופא עשה לי כדי לבדוק פתיחה.
אני מנסה להתנחם בזה שלפחות יש התקדמות כלשהי..
כל השבוע אני בטוחה ש-הנה, מחר זה קורה. יש צירים, אני כבר מוכנה נפשית ורוצה שזה יקרה.
אבל זה לא ממש כואב, ולא ממש סדיר. אני מחליטה להתעלם מזה..
חברה טובה רואה שאני משתגעת והיא באה אלי,אנחנו מחשיכות את החדר, שמות שירים מרגיעים, היא עושה לי רפלקסולוגיה, עושה לי מסאז´ בכלל הגוף ומכניסה לי מחשבות חיוביות.
ערב שבת, הייתי בטוחה שנגיע לשבת הזאת עם התינוק המתוק שלנו. אני מדליקה נרות ובוכה לה´ שיעזור לי לחכות בסבלנות. שיעזור לי לראות שהכל לטובתי.
יום ראשון, שבוע אחרי התאריך. אני נוסעת לחתונה של חברה, ורוקדת שם בטירוף. כששואלים אותי איזה חודש אני- אני עונה חצי בצחוק חצי ברצינות עשירי. מתחילה שבוע 42..
יום שני, אני נוסעת לרופא לבדיקה שהייתי צריכה לעשות, אמא אוספת אותי ואנחנו נוסעות לקניות..
אני מתחילה להרגיש מוזר, אבל אומרת לאמא שבטח זה שוב כמו כל השבוע האחרון ואני מנסה להתעלם. אני לא מפסיקה לטייל עם העגלה. כל דבר שאנחנו נזכרות ששכחנו לקנות- אמא שולחת אותי להביא. בקופה חזרתי לפחות 4 פעמים כדי להחליף דברים. פעם להחליף קרטון חלב, פעם להחליף את החברה של התמצית וניל, פעם להביא אפונה קפואה ופעם אני נזכרת שלא הבאנו לחם.
אני הולכת כמו ברווז, מה שלא קרה במשך כל ההריון..
אנחנו חוזרות לאוטו. שוב הצירים ממשיכים אבל אני מתעלמת. אמא אומרת לי שמחר אני יולדת. צחקתי ואמרתי- אז יאללה, הפרשת חלה אחרונה לפני הלידה.
בעלי מתקשר ושואל אם הוא יכול לנסוע לחתונה. אני אומרת שכן, אין סיבה שהוא לא יסע, הרי גם ככה אין חדש.
בדרך הסתכלתי על הציפורניים שלי וראיתי שהן לא מסוגרות, חצי פרנץ´ ירד. אני מחליטה לסדר ולנקות אותן. בדיוק יום לפני כן חברה סיפרה לי שבניתוח חייבים להוריד לק, ואני אמרתי לעצמי- כדי למגר את הפחד מהניתוח אני דווקא שמה! אני באה בחשיבה חיובית! הלידה תהיה טבעית. בין הצירים, אני משייפת, מורחת לק ומייבשת.
אנחנו מגיעות הבייתה ואני מותשת, אמא אומרת שהפעם אני עושה הכל ואוסרת על אחיות שלי להביא לי דברים.. אני מטפסת על הכיסא כדי להוריד קמח מהארון, אני מנפה ומתפללת תוך כדי. אני מנסה לעשות הכל בישיבה כי אין לי ממש כוח, אבל אמא מדרבנת אותי לעמוד..בהפרשת חלה הזאת אני שוב בוכה.
השעה תשע ואני רוצה לראות "המליונר הסודי", אני מביאה את הכדור פזיו מהבית ויושבת אצל ההורים. אני מקפצת עליו ונהנת.
אחרי שהתכנית נגמרת אבא מכין לי דיסק של שירים שביקשתי. בדיסק יש גם את השטיפת מוח.
אני שמה שיר קופצני ורוקדת על הכדור עם אחותי הקטנה.. כשמגיע ציר אני אומרת לה בצחוק "פוס! עכשיו את משפשפת לי את הגב למטה כי הגיע פזמון!!" והיא עושה את זה נהדר! הציר עובר ואנחנו ממשיכות בסיבובי אגן. אמא רואה את שתינו ונהנית.
אני מרגישה שהצירים הופכים ליותר תכופים. אני מנסה לתזמן אבל זה לא ממש עובד..
בעלי חוזר מהחתונה ואני מבקשת שיתזמן איתי. הצירים לא סדירים.. 7 דק´, 11 דק´, 8 דק´..
אני נכנסת להתקלח ומבקשת ממנו לחבר אותי לטנס.
אני מרגישה שזה קרוב, אבל אני מאוד עייפה! אני חייבת לישון איכשהו.. השעה 2 ואני רוצה לאגור כוח ללידה כי כשעייפים הסף רגישות לכאב הרבה יותר נמוך. אני שותה כוס יין ןמנסה להרדם. בעלי לוחץ בנקודה הנכונה בכל ציר. אני מצליחה להרדם. אחרי שעתיים שוב מתעוררת, שוב שותה כוס יין וחוזרת לישון. כל הזמן הזה הטנס עלי- ואני מכניסה לעצמי לראש שהוא מעודד הפרשת אנדרופינים והשיכוך כאבים הטבעי הזה מעלים את הכאב. אחרי שעה אני שוב מתעוררת. שוב כוס יין.. בשעה7 וחצי אני מתעוררת.. יש בי התרגשות- זה ממש מרגיש קרוב מצד אחד, מצד שני לא מספיק כואב לי ואני לא מאמינה שיקרה משהו.
אמא באה לראות מה איתי, היא אומרת שיש היום הפסקת חשמל יזומה בין 9 ל1. דווקא היום?! אין מזגן בכל השכונה אז אני אפילו לא יכולה לעשות כלום.
מנסים לתזמן צירים. כל 5-7 דקות. מהשעה תשע כל 3 דקות. יש מוזיקה, החדר חשוך, אמא שולחת את אבא לקנות לי שמן לבנדר ותפוז כי יעל אמרה שזה יעיל. הוא חוזר עם שמן לבנדר ו.. תפוזים אמיתיים מהעץ! לא הפסקנו לצחוק.. הוא כ"כ מתוק!
ב-9 וחצי הפסקת החשמל מגיעה. אין מזגן, אבל אני בסדר, או לפחות מרגישה ככה..
הצירים מתגברים, אבל עדיין לא מספיק כואב. אני ממשיכה עם כל 3 דק´ ציר. כל הזמן הזה אני לוקחת קלידה. בערך ב11 אמא אומרת לבעלי שנתחיל להתארגן לכוון יציאה כי היא חשבת שזה ממש קרוב. ואני צוחקת- "אבל אמא! אני לא רוצה להגיע בפתיחה 2, הם יצחקו עלי". בשלב הזה כבר הזעתי, אבל ממש לא הרגשתי את זה.
הרוגע והשלווה שהיו בחדר עשו לי כ"כ טוב!!! אמרתי להם שאני לא מאמינה שאני מתחילה תהליך של לידה.. אני מרגישה שעוזר לי להישען קדימה בעמידה ולהשמיע קול נמוך. בהתחלה אני מתביישת אבל בעלי מעודד אותי ומצטרף אלי. אני אומרת "ציר" ושנינו עם אותו קול ובמקביל אני משתמשת בטנס.
אני מסמסת לחברה שנמצאת במעקב הריון בבלינסון, שואלת אם הקבלה עמוסה והיא אומרת שממש לא. אנחנו מתארגנים ליציאה. מוסיפים לתיק את הדברים של הרגע האחרון..
אני יוצאת לכיוון האוטו, אבא מפחד שתהיה לי ירידת מים, הוא ובעלי מביאים מפת ניילון ופורשים על המושב ומעל הם שמים מגבת. אחיות שלי באות להגיד לי להתראות..
פתאום ציר, אבא לוחץ לי בגב. אני מרגישה שכולם שותפים וזה כ"כ כיף לי!
הוא אומר לאחותי הקטנה לבוא ולעשות לי גם. היא פשוט מעולה!!! אני אומרת לאמא שבסוף אני אקח אותה איתי ללידה.
נכנסים לאוטו, הנסיעה עוברת ממש בסדר. אני שומעת את "קטונתי" של יונתן רזאל, מקשיבה למילים ובוכה מהתרגשות. יודעת ומרגישה שה´ איתי בכל רגע..
אני לא אחת "רוחנית" מידי, אבל הרגעים האלו היו באמת רגעים של אמונה תמימה ואמיתית.
אנחנו מגיעים, כל הדרך אני אומרת שאני רוצה מולסה, אולי הטסיות עוד יעלו.
אנחנו מגיעים לקבלה- יש שם עוד מישהי אחת(!!!) וגם חברה שלי שם. אני בהלם. בחיים לא הגעתי והיה כ"כ ריק.
הפקידה בקבלה רואה אותי, היא שומעת את הקול שאני עושה ואומרת- לכי לאחיות. את לחדר לידה. אני צוחקת ואומרת- איזה חדר לידה?! בטח פתיחה 1 וחצי. הקול רק עוזר לי "לדלג" מעל הציר. זה לא כמו שזה נשמע!
אני באה להכנס- וציר, נשענת על המעקה, מפעילה את הטנס, עוד ציר עבר. כל ציר שמגיע אני מחבקת אותו חזק ואומרת לעצמי שאני מתקרבת.
יש 4 דברים שעזרו לי בכל ציר:
1. תנוחה- אני נשענת קדימה עם הגב.
2. תנועה- מזיז את האגן בצורה לא סימטרית
3. נשימה- נושמת עמוק
4. דמיון- מתארת לעצמי שכל ציר מקרב אותי אל העובר שלי, כל ציר המוח מפריש הורמונים, כל ציר הגוף החכם שלי יודע להרגיע את התחושה של הציר.
חוץ מזה העידוד והמסאז´ של בעלי ושל אמא ממש עוזרים! והאיזי טנס גורם לי להרגיש מעולה!
בודקים לחץ דם, שתן ואני מתחברת למוניטור. ביקשתי בישיבה על כדור/בעמידה. לא רציתי להיות פאסיבית, אבל האחות אומרת ש10 דק´ צריך. מהשלב הזה כל פעם שאני מחוברת למוניטור אני אומרת משפט שקראתי בספר לידה פעילה ואני מרגישה שהוא ממש נכון "זה להיות כמו חיפושית זבל שהיא על הגב והיא חסרת אונים"
אני משתמשת בטנס ומכניסה לעצמי מחשבות חיוביות.
האחות (או שהיא הייתה מיילדת?) בודקת פתיחה ואומרת- פתיחה 5! לחדר לידה!!! אני בהלם.
היא לא מפסיקה לפרגן לי: "וואו! לידה ראשונה! פתיחה חמש! איך את מתמודדת יפה! כל הכבוד לך!!!" אני בשוק. לא יודעת איך לאכול את זה. פתיחה 5 וזה רמת הכאב שמדברים עליה?!
בעלי ואמא שלי מפרגנים לי ממש, אני גאה בעצמי שלא עשיתי פאדיחות. כל כך פחדתי שיחזירו אותי הבייתה..
פותחים לי וריד ואני מבקשת שיעשו את זה בגב כף היד. האחות מנסה להכניס ולא מצליחה, היא מוציאה את המחט ומבקשת מהרופאה הסטאז´רית שתעשה את זה. הרופאה זוכרת אותי מהמעקב. הצוות פשוט חמוד! אני נהנית ממש!
היא מכניסה את המחט ואני אומרת לה- אני יכולה להישבע לך, זה יותר כואב מהצירים. (והמשפט הזה חוזר על עצמו במהלך הלידה בכל התערבות רפואית..).
אני מבקשת ספירת דם ידנית. שואלים אותי אם אני רוצה אפידורל ואני אומרת שבינתיים אני ממש לא מרגישה צורך.
אני הולכת לחדר המתנה כי בדיוק מנקים לי חדר שמישהי הרגע ילדה בו. אני לא זוכרת מה עשינו שם, אולי הייתי על הכדור? אני ממשיכה לקחת כל רבע שעה קלידה. אני מגלה שזה עוזר לי בטירוף!!!
אחד הדברים שהכי פחדתי מהם (חוץ מתפרים) זה שיצא לי עוד משהו בלידה חוץ מתינוק |מסמיקה| אז ביקשתי חוקן. המיילדת אומרה שצריך לבדוק שוב באיזה פתיחה אני כי לא תמיד נותנים.
אני נכנסת לחדר לידה, אמא מעדכנת את סבתא ואני מתקשרת לאחותי.
כל הזמן הזה אני מנסה להגיד לעצמי- את בלידה!! ואני פשוט לא קולטת. זה הרבה יותר רגוע ונעים ממה שחשבתי.
אני נכנסת לחדר מספר 5. השעה בערך 12 וחצי. אין לי ממש תחושת זמן..
המיילדת מקבלת אותי, היא מבקשת להוריד הכל ולשים על עצמי חלוק. מצחיק שאני מרגישה מוגבלת בגלל הוריד.
היא בודקת פתיחה ואומרת לי- 4-4 וחצי.. אני מתאכזבת. הרי רק לפני רגע אמרו לי חמש!
אמא לוחשת לי באוזן "האצבעות שלה שמנות, יש לך חמש.." כולנו מתפוצצים מצחוק..
היא עושה לי חוקן ואני קצת נרגעת.
אני מתחברת למוניטור לרבע שעה בכל שעה. אני מפעילה את הטנס כשאני לא בתנועה פעילה.
במוניטור השני בעלי מוציא את התהילים, ביחד אנחנו אומרים את פרק כ´ ואמא קוראת בצד תהילים. היא נותנת לנו את הפרטיות שלנו, ועם זאת יודעת לשלב ברגישות יוצאת דופן את הנוכחות שלה כשאני צריכה אותה.
בדיקת פתיחה, המיילדת אומרת פתיחה חמש. אמא אומרת לי- זה לפחות 6, זוכרת? את מתקדמת מעולה!
אני שואלת אם הגיעו התוצאות של הבדיקת דם. אני מתפללת שתהיה לי האפשרות לבחור. עדיין לא..
חילופי משמרות, אני מקבלת את אורה המיילדת. היא קוראת את התוכנית לידה שלי ואומרת שאני חמודה.
כתבתי שם שאני רוצה לידה טבעית, כמה שפחות התערבות רפואית, שתסביר לי לפני כל דבר שהיא עושה, ובעיקר אני מבקשת שתדבר בטון נעים כי כשמדברים אלי בתקיפות אני נאטמת.
ביקשתי גם סליחה אם אתנהג בצורה לא ראויה. כתבתי לה שזה מתוך חוסר אונים ולא מתוך רצון לפגוע. כתבתי שאני מאחלת לשתינו חוויה נעימה.
אני מתחברת למוניטור. חיפושית.. המוניטור תקין ב"ה ואני משוחררת להסתובב.. פתיחה 6.
אני שואלת שוב על הבדיקות דם, יש לי 87, אני יכולה אפידורל!!! זה גבולי אבל אפשרי. אני שואלת את אורה עד איזה פתיחה אני יכולה לקחת והיא אומרת 9.
היא שואלת אם אני רוצה ואני אומרת שלא, אין צורך. אני מכניסה לעצמי שאני מתמודדת טוב, שאני יכולה, שהגוף שלי יודע ללדת! הוא בנוי לכך! הקב"ה ברא אותנו בצורה מושלמת. זהו תהליך טבעי ונכון לגוף. רק צריך לדעת להקשיב לו.
אני גם יודעת שאפידורל זה עם כאבי גב אח"כ, שיכול להיות כאבי ראש, שלא אוכל לזוז. רק המחשבה על להיות תקועה במיטה עושה לי רע. ברור לי שכרגע אני יכולה בלי- ואני מסתובבת.
בעלי שם את השירים שאבא הכין לי. אנחנו מתחילים לרקוד..הם לא מפסיקים להגיד לי כמה אני גיבורה, כמה אני מדהימה ושהגוף שלי יודע ללדת. הוא מחבק אותי חזק ואומר לי מילים מרגיעות. אני כ"כ גאה באיש שלי! איזה חוויה מהממת!
אני מבקשת את התפילה שחיברתי, אני קוראת אותה ובוכה מצער על כל אלו שחשים כאב נפשי. מתפללת לה´ שישלח להם ישועה בקרוב.
אני אומרת את התפילה על העובר שלנו, ובעלי אומר איתי ביחד. אני קוראת בלשון נקבה והוא קורא בלשון זכר.
הוא מביא לי את התפילה שהוא העתיק לי ללידה, אנחנו וקראים גם אותה ביחד.
אני חושבת תוך כדי הצירים שזה פשוט לא נכון להגדיר ציר כ-כואב. זאת הרגשה אחרת. פשוט אין לנו מילה שתתאר את התחושה הזאת ולכן אנחנו משתמשים במילה הזאת. ולצערי- זה מה שכולם חושבות על לידה. שזה כואב, שזה נוראי, שנקרעים לגזרים, שעומדים למות, שזה גיהנום.
לרגע אחד לא הרגשתי את זה.
כל ציר שמגיע אני מפעילה את הטנס. הידע הרפואי שיש לי עוזר לי, אני מעודדת את החלק הפרימיטיבי לתפקד כמו שצריך. אני "מדברת" לחלק שמפרש את הכאב ואומרת לו שזאת תחושה אחרת.
אורה מגיעה ומבקשת להתחבר למוניטור. אני רוצה להרוויח עוד קצת זמן כשאני פעילה ומסתובבת אז אני אומרת לה שאני צריכה לשירותים.. אני יוצאת ושוב מוניטור-אני חיפושית בהתגלמותה! שוב בודקים פתיחה.
פתיחה 7 - 6.5. איזה כיף!
אמא מציעה לי ארטיק ושואלת את המיילדת אם יש. היא מביאה לי ארטיק לימון. אני מוצצת לאט לאט וזה מרגיע אותי. אני מרטיבה את השפתיים והמיילדת אומרת לי שאני יכולה גם לשתות.
אני מתחילה לחשוב- איך נשים שכותבות סיפור לידה זוכרות את השעה? אני לא מצליחה לעקוב, אין לי תחושת זמן
אנחנו הולכים בחדר. אני אומרת לבעלי ולאמא שאני לא מאמינה שאני רוב הזמן בעמידה. אמא שואלת אם אני רוצה להתקלח ואני אומרת שאני לא רוצה לעזוב את הטנס כי היא פשוט מעולה!!
פתאום אני שומעת צרחות אימים מהחדר ליד, אני מפחדת.. בעלי סותם לי את האוזניים ואני שרה את "אבא" של אביתר בנאי. בעלי שר איתי ביחד..
אמא אומרת לי שזה השלב של הסוף, ששומעים שעוד רגע הוא בחוץ. אחרי כמה דקות אנחנו שומעים בכי של תינוק.. אני לא מצליחה להבין שעוד מעט אהיה שם.
אני מפחדת שלא אוכל לעמוד בכאב הזה. מפחדת שאצרח כמוהם. אני מזכירה לעצמי דברים שקראתי בפורום, שנשים אמרו שצרחות זה דרך להוציא את הכאב החוצה (או להגדרתי- להוציא את כל התחושות העוצמתיות האלו החוצה).
אני כל הזמן מפחדת שאגיע לרגע של חוסר שליטה. קראתי על הרבה שמתארות שהן הרגישו שהן לא שולטות בעצמן. שמשהו אחר מנהל אותם. בינתיים אני בשליטה.
עוד מישהי צורחת, אני בורחת לשירותים. עוד מישהי צורחת מהחדר הצמוד אז שומעים דרך השירותים המשותפים. אני יוצאת ושמה שיר שמזכיר לי ערסים בקולי קולות ("מתי לחזור" של אתניקס). אני האדם האחרון שישמע אותם, אבל באותו רגע זה הכי כיף לי בעולם!! זה שיר הצירים שרקדתי עם אחותי ערב קודם, זה השיר שרקדתי עם בעלי בחודש תשיעי בקיפוצים על הכדור. המיילדת אומרת "4.100" ובעלי אומר- אני מבין למה היא צרחה כ"כ.. שוב שומעים בכי של תינוק. איזה מרגש!
ברקע יש את השיר "וזכני". בעלי מצד ימין, אמא מצד שמאל. אנחנו שרים שלושתנו. כל אחד במקום שלו עם המחשבות שלו.. תוך כדי הם מזכירים לי לנשום. הקלידה ממשיך להשפיע עלי והצירים אפקטיבים וטובים. אני אומרת מידי פעם "מים" או "מיץ" והם ישר מביאים לי. כל הזמן הזה אני מרגישה שלא יכולתי לבקש יותר. הם מדהימים! בדיוק השליחים הנכונים!!
אני מחבקת את שניהם חזק. אנשים שכ"כ קרובים אלי ויקרים לי ברגע כ"כ משמעותי בחיים!
כל פעם שמגיע ציר בעלי ואמא עושים בניהם תחרות מי לוקח את הטנס ולוחץ על מצב "ציר". יש פעמים שגם אני מחליטה להצטרף לתחרות ואני לוחצת לפניהם..
ברקע יש את שיר למעלות. אני מקשיבה למילים ומרגישה אותם יותר ויותר "מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה´.." - כל כך מתחבר לי למשפטים ששמעתי בהקלטה- ה´ הוא המיילד האמיתי. רק עליו אני סומכת.
הצירים מתגברים. הם רואים שכבר קשה לי עם הקול הנמוך ושאני צריכה עוד דרך לפרוק. הם מעודדים אותי לצעוק. להוציא את הכל החוצה. אני אומרת שאני מתביישת והם אומרים לי שזה בסדר, שכל מה שיקל עלי תקין ומקובל. הם משתמשים בכדורי טניס ומעסים לי את הגב. אני ממש "מרחפת" מעל הציר. מזכירה לעצמי שזה עוד מעט עובר. שזה מקרב אותי. שאני מתמודדת רק עם הציר הזה ולא מעסיקה את עצמי בצירים הבאים. שכשהם יגיעו יהיה לי כוח. הגוף שלי מפריש אנדרופינים בהתאם לצירים.
אני אומרת כל הזמן שאני מפחדת להיקרע, שאני מרגישה שאני מכווצת וחוסמת את תעלת הלידה. אמא ממש כמו שפרה- משפרת את הולד. היא קוראת לו לבוא אלינו. אומרת לו שאנחנו מחכים לו. מעודדת אותי להרפות, אומרת לי שהתפקיד שלי זה לעזור לו לצאת. היא חוזרת על זה כל הזמן. להרפות, להרפות, להרפות.
בעלי כמו פועה- מעודד אותי ודואג לאווירה טובה. בעזרת הקול והמילים המרגיעות שלו.
ההכנה הרוחנית שעשיתי כ"כ עוזרת לי!
אני צריכה לשירותים אבל אני מחכה שאורה תבוא לחבר אותי למוניטור ולהרוויח עוד זמן, שוב תרגיל הפיפי עובד..
הפעם אני מתחברת והמתמר לא רושם דופק. אורה חוזרת ואומרת שצריך עוד 10 דקות כי לא נרשם טוב. היא מבקשת לא להפעיל את הטנס על מצב ציר כי אולי הוא משבש את הרישום. אני מרגישה קושי. להיות בשכיבה בלי לזוז?!
אורה מראה לבעלי ולאמא איפה ללחוץ כדי להקל עלי..
אני מכניסה לעצמי לראש שגם בלי המצב של הציר- יש פולסים שמעודדים את המוח לייצור מוגבר של אנדרופינים..
בכל ציר אנחנו נושמים ביחד כולנו. אני לא זוכרת על מה דיברנו אבל ניהלנו שם שיחות..
אורה בודקת לי פתיחה. 8! שוב אנחנו מתרגשים. היא אומרת שהראש ב2-. זה מה שאמרו לי במעקב הפעם האחרונה!!! ואני מרגישה שכבר מתחיל ללחוץ לי! מה זה?!
היא מציעה לפקוע קרומים כדי שהלידה תתקדם מהר יותר. אני נגד התערבות רפואית, לא זכרתי מה קראתי על זה בלידה פעילה, אבל לא הייתי במצב להתחיל לבדוק. אני מקווה שזה נכון לסמוך עליה ואני מסכימה. באותו רגע חשבתי שזה סטריפינג אז שאלתי אם זה כואב, היא אמרה שלא. שאלתי אם זה סטריפינג והיא אמרה שאת זה עושים בפתיחה 2 כששלידה לא מתקדמת. הבנתי שאני אכן יולדת כי באמת לא מתאים לי להתבלבל ככה..
היא פוקעת את המים, בכלל לא כואב. אני מרגישה נחל של מים חמימים זורם לי בין הרגליים..
עוברת רבע שעה, ואני כבר מאבדת סבלנות. כל עוד הייתי בתנועה זה היה ממש בסדר, עכשיו אני מרגישה חסרת אונים.
שוב בודקים. הראש ב1-.
אני יודעת שהוא צריך להגיע ל4+ ואני חושבת שאני עומדת להשתגע.
אולי זה שלב המעבר?! או שזה תוצאה של השכיבה על הגב? אולי שניהם ביחד?
אני צורחת, אבל לא כי זה כואב, פשוט כי אני מפחדת לשחרר. אמא ממשיכה להגיד לי לפתוח ולהרפות, בעלי המקסים לא מפסיק לפרגן לי. אני כ"כ אוהבת אותם!!!
בעלי אומר לי שנולי שלנו תצא בקרוב. הוא מדבר אליה בלשון נקבה. אורה גם מדברת עליה בלשון נקבה, ואז הוא אומר לה- אנחנו בכלל לא יודעים אם זה בן או בת!
שוב בודקים, פתיחה 9.
אני ממשיכה לצרוח, זה פשוט עוזר לשחרר הכל. אני אומרת שאני רוצה לישון. בפעם הראשונה והאחרונה אני אומרת "תנו לי אפידורל, אני רוצה לישון!!!" בלב ידעתי שאני לא באמת רוצה, אבל רק כדי להוציא הייתי חייבת. הרגשתי שאני רוצה לברוח. לא פיזית מכאב, אלא נפשית מפחד. אני ממש יולדת! עוד מעט אהפוך לאמא! איזה שינוי עצום. אני לא מרגישה מוכנה! זה פשוט לא נתפס לי..
אני צורחת "אין לי כוח לצעוק אבל זה עוזר לי לשחרר.. אוף, כואב לי הגרון ואני רוצה לצעוק.."
פתיחה 10, אבל הקרומים האחרונים צריכים לזוז לצדדים. אורה אומרת לי לחכות.
אני אומרת שאני רוצה ללדת בחצי כריעה או על הברכיים. אורה אומרת שככה היא לא תוכל לשמור לי על הפרינאום. שוב ברגע של חוסר יכולת לקבל החלטה אמיתית אני מסכימה ללדת בשכיבה על הגב. עוד מעט והחיפושית תוכל לקום. עוד מעט זה מאחורינו..
בעלי מביא לה את השמן שקדים. היא שופכת עלי כמעט בקבוק שלם.
היא אומרת לי ללחוץ ואני מתחילה לצעוק שאני לא יודעת איך, שאני מפחדת להיקרע. אמא מלטפת לי את הראש, אומרת לי שאני חייבת להרפות, חייבת לפתוח. היא ממשיכה לעודד אותי.
פתאום ירידה בדופק. כנראה נכנסתי ללחץ ולא נשמתי טוב. הפרופסור שהוא מנהל המחלקה נכנס לחדר. אני צועקת עליו שיצא. אני לא יולדת כשיש איתי בן בחדר!!!
אורה אומרת לי- "תקשיבי לי טוב, תעשי מה שאני אומרת לך אם את לא רוצה לסיים את הלידה הזאת בצורה טראומטית!". אני מבקשת שתדבר אלי יפה והיא אומרת בטון תקיף "חמודה שלי, תקשיבי לי! אני מחלקת הוראות ואת מקשיבה לי!!" אני מבינה שאני צריכה לסמוך עליה. כל הזמן יש לי ברקע את מה שהקלטתי ושמעתי בכל לילה. "השליחים שלי בלידה הם השליחים הנכונים"..
אני משתדלת להקשיב.
היא מבקשת לנשום עמוק, להחזיר לו דופק. אמא נושמת איתי ממש ואני ביחד איתה. בשלב הזה אני לא זוכרת שום כאב. הייתי חדורת מוטיבציה לעזור לתינוקי שלי לצאת בשלום.
הדופק חוזר. הפרופסור יוצא..
בעלי מעודד אותי כל הזמן. הוא מזכיר לי שהגוף שלי בנוי ללדת. בשלב של הצירי לחץ אנחנו כבר אסורים (עד אז הדימום שהיה לא אסר אותנו כי זה היה מהתערבות רפואית, ולפי הרב שלנו זה לא לפי פתיחה) אז הוא משתמש בהמון המון המון המון מילים. הן חודרות עד בפנים.
אני בכלל לא מרגישה שמשהו עומד לצאת לי בין הרגליים. אני לא מרגישה שאני יולדת!!! היא אומרת לי ללחוץ רק כשהיא אומרת. לחיצה אחת אני לא עושה נכון. אני "נושפת" אותו החוצה. בדיוק כמו שקראתי בספר לידה פעילה.
אורה מדריכה אותי לנשום עמוק, לעצור את האוויר בריאות וללחוץ כאילו את צריכה לשירותים. אני מבינה שאני חייבת לשתף פעולה ולעשות את זה כמו שהיא אומרת. לחיצה ראשונה שאני עושה נכון.
עכשיו היא מבקשת להפסיק ולא לעשות כלום. לא ללחוץ גם אם אני מרגישה צורך. היא מארגנת הכל. העריסה, ועוד כמה דברים שאני לא ממש זוכרת.
בעלי משפריץ עלי מים ושם את המאוורר עלי. חם לי..
אמא אומרת שכבר רואים את הראש והיא מלאת שיער שחור. אני צועקת לה: "אני לא מאמינה לך, את סתם אומרת!!!" כי אני נולדתי בערך קירחת ובעלי נולד עם שיער בהיר.. חוץ מזה אני לא מרגישה עדיין שיש לי משהו בין הרגליים!!
פתאום אני מרגישה לחץ חזק. לא היה שם שום כאב. רק לחץ.
אני צועקת "יוצא לי!! יוצא לי!"
והיא באה מהר..
אורה אומרת- אני סופרת עד 10 ואת לוחצת כמו שאמרתי לך. אני מגייסת את הכוחות שיש לי ומתפללת שיעבור בשלום. אני לוחצת רק כשיש צורך. היא אומרת עוד פעם אחת- ושוב לחץ אדיר ואני לוחצת.
הם סופרים איתי בקול- 1,2,3,4,5,6,7,8,9,10. ומעודדים אותי..
ואז היא אומרת- זהו, לא ללחוץ.
אמא אומרת בהתרגשות- הראש בחוץ!! ואני בהלם. לא הגיוני! לא הרגשתי את זה! 2 לחיצות וחצי?! זה היה אולי 6-8 דקות מהרגע שהתחלתי ללחוץ. אולי אפילו פחות, לא יודעת.
אחרי שניה אני מרגישה את כל הגוף מחליק החוצה. כמו שכולם מתארים את זה..
אורה אומרת "בשעה טובה" ואני מרגישה בעננים!!!
17:33
3.080 קילו של מתיקות ואהבה.
מניחים אותה עלי, אני לא יודעת אם זה בן או בת, הכנסתי את היד בין הרגלים כדי למשש, ברקע בעלי שואל- רגע, בן או בת?! ואני שומעת אותם- זאת בת. בדיוק כשהרגשתי..
היא מלאת שיער. יפיופה אמיתית!
אני מחבקת אותה, אומרת לה שאני אוהבת אותה מאוד, מפרגנת לה על הלידה המדהימה שלנו!
אמא חותכת את חבל הטבור. אני מסתכלת על בעלי ועל המתוקה שלנו. אנחנו משפחה.. איזה הרגשה של אושר.
עכשיו היה רצף אירועים שאני לא ממש זוכרת מה היה קודם..
שוקלים אותה, מביאים לי אותה כדי להניק (והיא עושה עלי קקי 
) אותה.
אורה אומרת שהשיליה צריכה לצאת אז היא שמה לי פיטוצין. זה העציב אותי כי רציתי לחכות ליציאה ספונטאנית, אבל שוב, לא היה לי ממש מה להגיד. פשוט סמכתי עליה.
היא מחברת לוריד ואני מרגישה התכווצויות של מחזור.. השיליה יוצאת בשלמותה.
עכשיו מגיע החלק שלדעתי היה לי הכי כואב בלידה- הלחיצות על הבטן, אני מרגישה שיוצאות ממני כל מיני חתיכות. אף אחד לא סיפר לי על השלב הזה!
אני שואלת אם נקרעתי. אורה אמרה שהיא לא חתכה ושלדעתה גם אין משהו מיוחד. היא בודקת ויש אחד קטן פנימי. אני מחכה לרופאה. היא עושה לי זריקת אלחוש. אני שוב אומרת שזה יותר כואב מהלידה עצמה.. לא הרגשתי את התפר עצמו. רק שהיא עושה שם משהו.. ב"ה!!
אחרי זה אלונה מגיעה. היא מקסימה ממש!!! כוח עזר שמנקה את היולדות והחדר. שאלתי אותה אם היא גם הולכת ללחוץ לי על הבטן והיא צוחקת.. היא מבטיחה לי שהמים שהיא תשים לי קפואים, ואני ואמרת לה שאם ככה אני הולכת. המים חמימים ונעימים.
אני עוברת להתאוששות, מנסה לעכל את כל החוויה המדהימה הזאת.
ה´ אכן המיילד האמיתי.
תודה לך! ותודה שהרגשתי שהיית איתי שם בכל רגע ורגע.
בא לי עוד פעם
