הייתם פעם בים?
לא בחוף. לא במים.
בים.
מקום בו פעם אנשים היו נפרדים לשלום מקרוביהם השטים אי שם לעבר האופק, מנופפים בידיהם לשלום, טובעים בכחול יחד עם השמש השוקעת.
מקום שהיום אנחנו באים לבקר בו כי אין מקום אחר נורמאלי בארץ לשבת ולדבר בו בשקט, מקום בו ממנו אנחנו חוזרים עם ים גרגרים זהובים בכל חור.
אני לא אוהבת חול. אני אוהבת סלעים.
ואני לא מאוהבת. אני אוהבת. זה שונה. זה מפוכח יותר.
אני לא יודעת אם זה מה שאמור להיות.
אני לא בעננים, אני בצינורות השקייה.
אני גשם מלאכותי, יודיד הכסף.
ואני כזו בטטה.
ואני מתגעגעת אחרי שניה, כזו תלותית.
ומסובכת יותר מידי,
אבל בו בזמן פשוטה להפליא.
זה טוב או שזה רע?
מאיפה לי. מה זה משנה בכלל.
זו אני וכזו אשאר, ככל הנראה.
