שהוא מביא מחז"ל כמובן הם לא אליבא דהלכתא אלא דברי אגדה וטעמא דקרא, למעשה אין שום חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ במצוות שאינן תלויות בארץ (אחרת כל מצוות דאורייתא היו נחשבות לאולי דרבנן בחו"ל - זה נסתר מאלפי מקומות בגמרא).

אסור לערבב בין הלכה לאגדה, זה יכול לגרום לטעויות ובלבולים קשים. אם השאלה היא שאלה הלכתית אז האגדה הזאת לא עונה עליה שכן ברור שאסור לשאת שתי נשים בחו"ל.

[ולדברי הרמב"ן לגבי יעקב יש שני הסברים: 

א. שבאמת היה איסור ויעקב עבר עליו, כמו שנראה מלשונו שאומר שהיא נישאה באיסור, רק שבארץ ישראל חמור יותר לעבור על איסור ולכן זכותו הגנה עליו מזה (ולפני כן זכותה הגנה עליה).

ב. כמו שתירצת קודם - שבאמת אין איסור לפני מתן תורה ובכל זאת בארץ ישראל שקדושתה חמורה יותר האבות החמירו אבל לא כי היו חייבים במצוות]

אני טוען שלא יכול להיות שהרמב"ן סובר את זה להלכה כי זה סותר אלפי ורבבות הלכות מפורשות שאמרו חז"ל וגם שכך נראה הפשט מדבריו שהכל מדובר ברובד האגדה וטעמא דקרא.

אם אתה טוען אחרת תענה על השאלה שלי ותוכיח בלשונו שהוא התכוון להלכה.

קיום המצוות. ( דרך אגב אפשר להבין בזהר שפיצול המקלות של יעקב היה בחינה של הנחת תפילין, וז יוצא שלא קיימו מצוות עשה כמונו אלא עשו מעשים שיש בהם השפעה רוחנית כמו שאנו עושים במצוות).

לפחות לגבי יעקב

ולבני נח אין איסור להתחתן עם אחיות

מסופר, שפעם כשהסבו חסידים בליל הסדר אצל אדמו"ר הריי"צ ישב שם בפינת השולחן אורח שלא נמנה על עדת החסידים. האורח לא היה מודע לזהירות המיוחדת הנהוגה בחב"ד במצה שרויה [=שלא להרטיב את המצה], ותוך כדי הסעודה טבל את המצה שלו ביין. החסידים שהבחינו בכך מיד גערו בו 'ככה מול הרבי לטבול את המצה ביין?' הרבי שהבחין בתכונה בקצה השולחן שאל לפשר המהומה, ומשספרו לו את מה שקרה, הפטיר: "עדיף מצה אדומה מפנים אדומות!"...

בפרשתנו מסופר על נישואי יעקב ללאה ולרחל. והתמיהה עולה: הרי ידוע שהאבות קיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכיצד זה נשא יעקב שתי אחיות – לאו מפורש של "ואשה אל אחותה לא תקח"!?

ואמנם הרמב"ן מתרץ (תולדות כו, ה), שרק בארץ ישראל קיימו האבות את התורה וכאן הרי נשא אותם בחרן. אבל לשיטת רש"י זה לא יסתדר, כיון שרש"י כותב בפירוש על הפסוק "עם לבן גרתי" (וישלח לב, ה) – "ותרי"ג מצוות שמרתי" הרי שלשיטת רש"י שמר מצוות גם בחו"ל כאשר גר עם לבן, והדרא קושיא לדוכתה.

יש מיישבים*, שלקח אותן על-פי-הדיבור כדי להעמיד י"ב שבטים. אבל גם תירוץ זה אינו מתיישב בפשוטו של מקרא, כי לא מצינו במקרא שיעקב נצטווה ללדת י"ב שבטים או לקחת את לאה וגם את רחל (ואדרבה, בפשטנראה שלקח אותה כי רצה אותה עוד לפני נישואי לאה).

מבאר הרבי ובהקדם:

זה שהאבות קיימו את כל התורה – הרי זה היה בגדר של חומרא והוספה על שבע מצוות בני נח שהיו חייבים בהם. ומזה מובן, שאם קיום מצוה מסויימת יצר סתירה עם אחת משבע המצוות – לא קיימו את המצוה ההיא!

[ולדוגמא: מפרשים מקשים, מדוע לא קיים אברהם אבינו את מצוות מילה עוד לפני שנצטווה עליה, ומתרצים באופנים שונים**, והביאור בפשטות: אחת משבע מצוות ב"נ היא: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (נח ט, ה) ופירש"י שזה "השופך דם עצמו" וממילא מובן שהיה איסור על אברהם למול עצמו ולשפוך דמו בשביל הידור וחומרא של קיום תרי"ג מצוות, ורק אחרי שנצטווה הרי הציווי המפורש דוחה את איסור שפ"ד].

והנה, בנוסף לשבע מצוות בני נח, היו עוד גדרים וסייגים שהאומות קיבלו על עצמם, ולדוגמה מה שרש"י מביא גבי שכם (וישלח לד, ז) "שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול" וכן כיבוד אב ואם ועוד [ובכך גם מובנים דברי רש"י בסוף פ' נח "שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו" – למרות שעל כיבוד אב נצטוו רק במרה – אלא שכיבוד אב הוא מההנהגות שקיבלו על עצמם ולכן גם יעקב נענש על שלא קיים מצות כיבוד או"א (רש"י ס"פ תולדות) אף שלא נצטווה ע"ז].

על פי זה מובן גם במקרה שלנו: אחד הדברים שאנו מוצאים שהאומות נזהרו בהם כבר אז, הוא: שלא לרמות איש את רעהו [וכמוכח מזה שיעקב אמר ללבן "ולמה רימיתני" ולבן נאלץ להצטדק "לא יעשה כן במקומנו גו'"], ואם כן, כיון שיעקב הבטיח כבר לרחל שישאנה, ואף נתן לה 'סימנים' על כך – הרי אם לא היה לוקח אותה היה עובר על איסור רמאות, ולכן בנידון זה לא יכל יעקב לשמור על המצוה של "ואשה אל אחותה לא תקח" שהיתה בגדר חומראבשבילו, בזמן שהיה עליו לקיים את מצוות ו'גדרים' של בני נח!

ההוראה מכך אלינו מובנת בפשטות:

כאשר אדם רוצה להחמיר על עצמו ולנהוג בהידורים – הוא צריך קודם כל לוודא שזה לא יבוא על חשבון אחרים!

כי "עדיף מצה אדומה (ויתור על הידור) מפנים אדומות (הלבנת פני חברו)"... 

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ה, ויצא שיחה ב (עמ' 141 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 143 ואילך). ועיין בגוף השיחה פלפול ארוך בגדר האבות לפני מ"ת ואם שייך אצלם הדין ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". כמו"כ דן בעניין השפחות בלהה וזלפה שגם הן היו בנות לבן (רש"י פרשתנו לא, נ) ואיך לקח אותם יעקב – מבואר בשיחת ויגש שיחה א (לקו"ש שם עמ' 230 ואילך).

______________

*)  פרשת דרכים דרך האתרים דרוש ראשון (ד"ה ובזה נבאר) בשם מהר"ש יפה. וראה גם גור-ארי' ויגש מו, י.

**)  התירוץ הידוע (ריב"א עה"ת ס"פ לך), שמכיון שקיום מצות מילה שייך רק פעם אחת, לכן לא מל א"ע עד שנצטווה על זה, כי "גדול מצווה ועושה כו'" (קידושין לא, א. וש"נ) – אין לאומרו לפירש"י עה"ת כי (א) בפשטות הכתובים ובפירש"י לא נזכר זה דגדול מצווה כו' (ואין לומר שזה דבר פשוט כ"כ שה"בן חמש למקרא" מבין זאת מעצמו – שהרי אפילו רב יוסף הי' סבור מקודם אשר אינו מצווה ועושה גדול יותר (קידושין שם)). (ב) לפ"ז נמצא ש"וישמור משמרתי גו'" הי' במיעוט שנותיו – רק באותם השנים לאחרי שמל עצמו ולא לפנ"ז, ופשיטא שלא הי' זה עק"ב שנה (נדרים לב, סע"א(.

איזו השקעה! תודה רבה

בלהה וזלפה היו גם בנות לבן (מפילגש)

אם

להיפך - אני מנסה להבין אותם לאמיתם ולא כפשוטם. מדרשי חז"ל לא נכתבו על מנת להבין אותם כפשוטם, זה לעוות אותם. ואסביר:

א. קודם כל נאמר רק על אברהם אבינו ששמר את כל התורה ולא על שאר האבות כך שהמדרשים לא קשורים לשאלה.

ב. על אברהם נאמר ששמר את כל התורה ואפילו עירוב תבשילין. נניח שאברהם קיים גם תקנות חז"ל כלשון הגמרא, יעלה בדעתך שהוא קיים מצוות זכרון ליציאת מצרים שלא הייתה (כל מצוות שבת וזמנים הן 'זכר ליציאת מצרים) ואת 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (נין שלו)? מצוות בין אדם לחברו קיים (הרי לא היו עוד 'יהודים')? 

ג. על יעקב דרשו "תרי''ג מצוות שמרתי'' - הרי את רוב התרי"ג הוא לא היה יכול לקיים בכלל כי לא היה בית מקדש ובכלל אין אדם שיכול לקיים את כל התרי''ג שחלקן לכהנים וחלקם ללויים וכו' וכו'.

ברור שכל המדרשים האלו לא נאמרו לפשוטם לומר לך מה היה בפועל אלא ללמד רעיון (להבנתי הרעיון הוא שהאבות חיו בצורה אליה המצוות מכוונות, כי המצוות מתרתן ליישר את האדם והם חיו בצורה כזו גם בלי שקיבלו את התורה. וזה משמעות הפסוק "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'').

איך אברהם אבינו שמר את כל התורה אם הוא הביא לאורחיו בשר וחלב?

"וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם" (בראשית, י"ח, ח')

הכי נכונה לענ"ד היא מה שכבר אמרתי שהמימרא שאברהם שמר את כל התורה היא לא כפשוטה ולכן אין שאלה בכלל.

תשובה נוספת היא שמה שהוא עשה לא אסור בכלל גם לנו, מותר לתת לגוי (ערבי במקרה שלו) בשר ולידו חמאה (אסור לבשל או להנות מבשר שבושל בחלב אבל זה לא מה שהוא עשה אלא הגיש אותם אחד ליד השני).

נסכים שלא להסכים

ויש איסור מדרבנן לאכול באותה הסעודה, לפי פשט הגמרא אברהם הקפיד גם על דרבנן (עירובי תבשילין הובאה כדוגמה שם).

אותה הסעודה הכוונה בלי הפסקה של קינוח והדחה (בפסוק הם רחצו לפני הסעודה). לא כתבתי שצריך לחכות זמן ביניהם (אתה כמובן יכול לומר שאברהם דאג שהם יקנחו וידיחו ידיהם ופיהם אבל זה דחוק לדעתי ולא נצרך כי זה מותר מלכתחילה כמו שכתבתי).

להחמיר בזה ע"פ הזהר המבוא בבית יוסף שלא לאכול בשר אחר גבינה באותה סעודה.

היה כהונה אז (כתוב במפורש בתורה)

כמו כן הקיום של המצוות היו ברובד רוחני זה או אחר (לאו דווקא הגשמי).

מבואר שעם המקלות שהוא עשה לצאן הוא פע ל את אותה פעולה שאנחנו עושים בהנחת תפילין

זה לא מבטל את האחווה הרגשית וטעם האיסור לעשותן צרות זו לזו נותר בעינו

"תשובה נוספת ניתנה על כך: שכיוון שבנות לבן התגיירו טרם הנישואין, ואם כן אינן אחיות מבחינה הלכתית (שהרי "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי"). אך גם זה אין לומר בפשוטו של מקרא, כי: כלל תלמודי זה לא נכתב ברש"י ואף לא בתורה, ולכן בדרך הפשט לא מסתבר שגר נחשב לקטן שנולד (ואדרבה: ה' אמר לאברהם "תבוא אל אבותיך...", שמכך משמע שאף לאחר שאברהם התגייר – תרח נחשב עדיין לאביו). וכן: טעם האיסור בזה הוא "לצרור", היינו שנישואים כאלה גורמים שיהיו צרות ושונאות זו לזו, ובזה לא שייך כלל הנ"ל."

כלומר יש ראיות טובות שגם אחרי גרות הן נחשבות אחיות.

זה לא שייך לאחווה רגשית, כי זאת לא הסיבה אלא טעם מוסרי. לפי מה שכתבת זה ממש אחווה להלכה.

הציטוט (הערה של הרבי בשיחה בנושא) עוסק ברובו בפשט המקרא. הסוף עוסק בטעם המצווה שעדיין רלוונטי בלי קשר למצב ההלכתי שלהם.

על פי שניהם, עניין הגירות לא עוזר לנו בהבנת העניין.

אין כאן בציטוט התייחסות להלכה למעט ההווה אמינה הראשונית שהן לא אחיות מבחינה הלכתית. אין לי מושג האם זו ההלכה הנוהגת בפועל. נשמע לי שלא, אבל זו סתם השערה שלי.

את מה שאמרת, ודוחה את ההסבר שהן לא היו אחיות.

באמת צ"ע לגבי כל הדעות, אבל כמו שאמרת זה לא להלכה, אז אפשר ששתי הדעות יתקיימו בלי קושי.

אפשר לשלוח לך מסר אישי?

(להסברים שכתבת)

כתוב שעם כל שבט שנולד נולדה איתןו תאומה ואיתה התחתן, זה הרבה יותר בעייתי לא?

ואומרים שהם התחתנו עם כנעניות (גם על זה יש קושי)

גם בנוגע לאבות יש מחלוקת בנושא. על אחת כמה וכמה שבנוגע לשבטים ואח"כ לדורות הבאים שבהם כבר מובן ששמרו חלקית.

גם עמרם נשא את דודתו וזהו איסור תורה. (ויש האומרים שהם התגרשו לאחר מתן תורה בשל כך)

אחיות מהאב היו מותרות לבני נוח והם נשאו את התאומות של האחים מאם אחרת.

מה שנשאר לבדוק זה אם הסוברים שהשבטים נשאו את אחיותיהן באמת סוברים שהם לא שמרו על כל התרי"ג. אם אין התאמה, אז השאלה תחזור..

סיני. הרי משה רבנו היה בן 80 כשיצאו ממצרים. צ"ע לגבי הגיל של עמרם בהולדת משה. אבל לגבי יוכבד, אנחנו יודעים שהיא נולדה בירידה למצרים.

ז"א שהיא הייתה לפחות בת 210 ביציאה ממצרים (לפי החישוב הלא מבוסס שלי כרגע על גיל משה כשברח ממצרים, היא ילדה אותו בגיל 170), אז לא מחייב שהיא עוד הייתה בחיים.

מעניין למה תמיד הנחתי שהם כבר נפטרו. אולי מהשתיקה המוחלטת של התורה לגביהם. אפילו אחיין של משה הוזכר בתורה (חור), אז למה ההורים "הועלמו".

כי עצם עניין אריכות הימים עוד היתה קיימת. ראה ערך סרח, אחיה השילוני ועוד.

החישוב הבעייתי הוא ששנות עמרם מופיעות בתורה. ומובא גם שהוא נולד עוד בימי יעקב. כך שלא יתכן לפי זה שהיה מיוצאי מצרים.

אבל הדעה הזו קיימת. בדעת זקנים ועוד. אין לי מושג איך.

מגיע מזה עוד פלפול שלם כי הסיפור שם הוא גם שאז נישאה יוכבד לאחר וילדה את אלדד ומידד  או עמרם נישא לאחרת וילד אותם והתנבאו בשנה ה40. אבל פי הפשט הם התנבאו בשנה השניה וזה יוצא שהם בני שנה אז.

דברי הרא"ש:

אחי משה היו, אלא שכשנתנה תורה ונאסרו כל העריות פירשו כלם, שנאמר "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו", ודרשינן על עסקי משפחות. וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד דודתו שהייתה אשתו, ונשא אישה אחרת, והוליד ממנה אלדד ומידד. ומצאתי שהובאו קונדריסין אל רב עמרם גאון הגולה מרבי הלל שהיה מארץ ישראל: "אני הלל, ראיתי קברי אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם"

עניין מסובך שעוד לא זכיתי להבין לגמרי

אפשר לומר שיוכבד הייתה יוצאת דופן, אבל זה לא נכתב במפורש, לכן הנחתי כמו שכתבתי.

למה זה קשה שאלדד ומידד היו אחי משה אהרן ומרים מהאב? אם נגיד שיוכבד נפטרה עוד במצרים, זה מובן

סדר עולם רבא:

"ויוכבד היתה מבאי מצרים ומיוצאיה"

השל"ה הקדוש:

"חידוש אחד אכתוב לכם שלא הייתי יודע ולא ראיתי בשום מדרש, כי יוכבד אם משה רבינו ע"ה חייתה זמן רב ונכנסה לארץ הקדושה וקבורתה בטבריה".

(לכאורה החידוש הוא על הכניסה לארץ, כי היציאה ממצרים מופיעה בסדר עולם)

הקושי על עמרם זה כי אני לא יכולה להגיד מה שבא לי...

יש מדרשים שבאמת הם נולדו במצרים בזמן שעמרם פרש מיוכבד. ואז זה הגיוני.

אבל

א. לדברי הראש ומקורות נוספים מדובר על תקופת המדבר. לאחר מתן תורה כשנאסרו על העריות.

ב. אני לא יכולה לומר שיוכבד נפטרה במצרים חרף המקורות ההפוכים.

מה המקור של דברי השל"ה?

שכחתי מקבר יוכבד בטבריה 

לגבי אלדד ומידד עדיין אין קושיה, או בזמן הפרישה, או שגירש כמו שאמר הרא"ש אחרי מתן תורה, או שהייתה לו אישה שניה (כמדומני שבמצרים עצמה זה היה מצוי).

ברור שחיפשתי עכשיו... ידעתי שכך אומרים. שהיא יצאה. אבל לא ידעתי את המקור.

לא הבנתי למה אין קושיה. לדעת הראש הם נולדו אחר מתן תורה. עפ"י פשט הכתובים הם נתנבאו בשנה השנית ליציאת מצרים. בני כמה הם אמורים להיות אם כך?

(לא מכירה דעה שהייתה לו אישה שניה. יש כאן מלא דעות. שהם בני עמרם במצרים, בני יוכבד במצרים, בני עמרם במדבר, בני יוכבד במדבר, לא שלה ולא שלו. אף אחד לא טוען שהם פשוט מאישה שניה.)

אחים למשה ואהרן.

לא יכול להיות לעולם שהם נולדו אחר מתן תורה, כי מפורש בכתובים שהם היו אמורים להיות משבעים זקנים, רק שסירבו, וילדים בני שנה אינם זקנים.

זה רא"ש על התורה? כי נראה לי שהרא"ש על התורה חסר המון, יש בו לא מעט דברים לא רגילים.

התירוץ שהיו מאישה אחרת היה מדעתי, לא לכל סברה צריך מקור כל עוד היא לא סותרת את דברי חכמים או דברי התורה, בטח כשזה לא להלכה. בכל אופן אם במקורות עסקינן, צריך לעיין, סביר להניח שמישהו אמר את זה.

ואני לא מגיעה ממקום של להחליט מי חסר המון אצל גדולי ישראל, ראשונים וכדומה.

זה שיש דברים לא רגילים,אומר לי שאני לא מבינה. לא שחסר אצלו.

יש לי שאלה על הראש. ואגב זה גם על דעת זקנים. 

שניכר מהגירסא שהיא הגיעה לדורנו משובשת.

השאלה קשה מהמקרא עצמו, קשה לי להאמין שהרא"ש (והדעת זקנים) לא ידעו את הפסוקים, לכן אמרתי מה שאמרתי.

אפשר לדחוק ולתרץ בראש שחסורי מיחסרא והכי קתני, או תנא ושייר, שפירש עמרם, כבר לפני מתן תורה מפני שעתידה להיות, ונשא אישה אחרת וממנה נולדו לו אלדד ומידד. כלומר הלשון לא מחייבת שזה באותו הזמן, אפילו מההקשר של הפסקה, רק שהטעם הוא אותו הטעם.

את לשון הדעת זקנים אין לפני.

יש פה תירוץ לגבי הסתירה בין בני האם לאב מהתרגום למסורת על הקברים

http://www.yeshiva.org.il/midrash/16157#7a

אני חושבת שדברי הראש ברורים בנוגע לזמן שזה קרה. לומר שהוא פרש עוד קודם זה אולי נחמד, אבל לא הראש הוא המקור. והמקורות שראיתי שמציינים שהוא פרש קודם מדברים על התקופה של גזרת פרעה. לא על חישובי האיסור וההיתר.

לשון הדעת זקנים: (אני מאמינה שמה שבסוגריים זו תוספת ביאור)

"אחי משה היו!! כי כשנתנה תורה ונאסרו על העריות, פרשו כולם (מן העריות) שנאמר 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו'; ודרשינן על עסקי משפחותיו. וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד שהיתה אשתו⁴, ונשא אשה אחרת והוליד ממנה אלדד ומידד. אלדד - אל דוד, מידד - מי דוד, כלומר חלוף דוד.

ומצאתי קונטריס מר' עמרם מר' הלל שהיה מארץ ישראל, אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד והיה כתוב עליהם 'אלדד ומידד אחי אהרן מן האב (מפני שעמרם היה אביהם) ולא מן האם'. ויש אומרים אלדד - הוא אלידד בן כסלון, מידד - הוא קמואל בן שפטן. ואיתמר במדרש ר' תנחומא שלפי שמיעטו עצמן זכו להיות יתרים על הזקנים ה' דברים ... הזקנים לא נכנסו לארץ והם אלידד בן כסלון וקמואל בן שפטן נכנסו לארץ...

טעמא דקרא:

ו

אם היו מילידי המדבר, למה שלא יזכו להכנס לא"י? הרי רק על יוצאי מצרים נגזר שלא יזכו להכנס לארץ ישראל, וילדיהם כן.

אם נאמר שהיו עלולים לפטירה כנגד מה שעשו הזקנים בגילוי ה', הרי אלדד ומידד סירבו להיות מהשבעים (ושניים) זקנים, ולא עלו (למרות שאלה בכלל זקנים אחרים למיטב זכרוני מפשט הפוסקים), וגם אז אין שום סיבה שלא יכנסו לארץ.

לגבי ה"טעמא דקרא", התירוץ הזה הוא מתבקש, אבל גם עליו יש קושיא.

אם נניח שנקראו זקנים על דרך "זה קנה חכמה", ניחא, אבל היו אמורים להתמנות משבעים זקנים, ולא מצינו בסנהדרין שממנים ילדים בני שנה.

רמב"ם בהלכות סנהדרין:
"אין מעמידין בכל סנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזרייות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן."

"הזקנים לא נכנסו לארץ והם אלידד בן כסלון וקמואל בן שפטן נכנסו לארץ"

הוא מצטט מקור שמבדיל אותם משאר הזקנים לנושא זה.

ובנוגע לרמב"ם.. זו הלכה שיתכן ונפסקה בדורות אחרים ולא מחייב שחייבה את דור המדבר.

להכנס לארץ, ומשם ראיה שהם יוצאי דופן, אבל הם בכלל לא היו שייכים בגזירה אם היו בני שנה כמו שכתוב לעיל. זאת סתירה אחרת מהנושא המרכזי, היא פשוט בלטה שם.

לגבי ההלכה מהרמב"ם, מקור דיני מינוי הסנהדרין הוא בפרשה בה ממונים הזקנים ואלדד ומידד מסרבים להצטרף למינוי. תירוץ יפה לומר שיכול להיות שזה דרבנן לגבי הגיל, אבל זה דחוק מאוד, בטח על ילדים בני שנה שאינם בני מצוות, אינם בני חינוך וכו'. וזה בהנחה שזה דרבנן, וצ"ע שם.

כדי שלך לא תהיה הקושיה הזו.

ואז אתה לוקח את דבריו ומביא את זה כהווה אמינה של אפשרות כזו ושואל עליו... 

אם הרמב"ם לומד את הלכות סנהדרין מאותה פרשה, אז יש היגון שהוא לא הולך לפי שיטת דעת זקנים במקרה הזה. הרי יש מלא דעות בנוגע אליהם.

הדעת זקנים אומר שהם נכנסו לארץ, למרות שלא היו צריכים.

שזה עצמו סותר את פשט הפסוקים.

הוא לא מביא את זה בשם המדרש ר' תנחומא, זה קטע נפרד:
"הזקנים לא נכנסו לארץ והם אלידד בן כסלון וקמואל בן שפטן נכנסו לארץ".

המשפט הזה לא הגיוני, כי לא הייתה מלכתחילה הוה אמינא לכך שהם לא יכנסו בכלל.

צריך לראות את המשפט בהקשרו בלי הדילוגים

כמו שזה זה נראה כציון ההבדל כהוכחה לדעתו.

אבל אני מסכימה עם המשפט האחרון שלך.

בהוכחה עצמה כמו שכתבתי

עיינו כאן, בפרק, נספח: מדוע מתה רחל? 

וכאן, בפרקים ה. כיצד נשא יעקב שתי אחיות? ו. ביאור רמב"ן לנישואיו של יעקב ז. מעשי אבות ותורתם של בנים

אציין שרחל לא מתה מיד כשנכנסו לארץ, אלא הרבה אחרי. ועיינו במקורות הנ"ל. 

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו