שהוא מביא מחז"ל כמובן הם לא אליבא דהלכתא אלא דברי אגדה וטעמא דקרא, למעשה אין שום חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ במצוות שאינן תלויות בארץ (אחרת כל מצוות דאורייתא היו נחשבות לאולי דרבנן בחו"ל - זה נסתר מאלפי מקומות בגמרא).

אסור לערבב בין הלכה לאגדה, זה יכול לגרום לטעויות ובלבולים קשים. אם השאלה היא שאלה הלכתית אז האגדה הזאת לא עונה עליה שכן ברור שאסור לשאת שתי נשים בחו"ל.

[ולדברי הרמב"ן לגבי יעקב יש שני הסברים: 

א. שבאמת היה איסור ויעקב עבר עליו, כמו שנראה מלשונו שאומר שהיא נישאה באיסור, רק שבארץ ישראל חמור יותר לעבור על איסור ולכן זכותו הגנה עליו מזה (ולפני כן זכותה הגנה עליה).

ב. כמו שתירצת קודם - שבאמת אין איסור לפני מתן תורה ובכל זאת בארץ ישראל שקדושתה חמורה יותר האבות החמירו אבל לא כי היו חייבים במצוות]

אני טוען שלא יכול להיות שהרמב"ן סובר את זה להלכה כי זה סותר אלפי ורבבות הלכות מפורשות שאמרו חז"ל וגם שכך נראה הפשט מדבריו שהכל מדובר ברובד האגדה וטעמא דקרא.

אם אתה טוען אחרת תענה על השאלה שלי ותוכיח בלשונו שהוא התכוון להלכה.

קיום המצוות. ( דרך אגב אפשר להבין בזהר שפיצול המקלות של יעקב היה בחינה של הנחת תפילין, וז יוצא שלא קיימו מצוות עשה כמונו אלא עשו מעשים שיש בהם השפעה רוחנית כמו שאנו עושים במצוות).

לפחות לגבי יעקב

ולבני נח אין איסור להתחתן עם אחיות

מסופר, שפעם כשהסבו חסידים בליל הסדר אצל אדמו"ר הריי"צ ישב שם בפינת השולחן אורח שלא נמנה על עדת החסידים. האורח לא היה מודע לזהירות המיוחדת הנהוגה בחב"ד במצה שרויה [=שלא להרטיב את המצה], ותוך כדי הסעודה טבל את המצה שלו ביין. החסידים שהבחינו בכך מיד גערו בו 'ככה מול הרבי לטבול את המצה ביין?' הרבי שהבחין בתכונה בקצה השולחן שאל לפשר המהומה, ומשספרו לו את מה שקרה, הפטיר: "עדיף מצה אדומה מפנים אדומות!"...

בפרשתנו מסופר על נישואי יעקב ללאה ולרחל. והתמיהה עולה: הרי ידוע שהאבות קיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכיצד זה נשא יעקב שתי אחיות – לאו מפורש של "ואשה אל אחותה לא תקח"!?

ואמנם הרמב"ן מתרץ (תולדות כו, ה), שרק בארץ ישראל קיימו האבות את התורה וכאן הרי נשא אותם בחרן. אבל לשיטת רש"י זה לא יסתדר, כיון שרש"י כותב בפירוש על הפסוק "עם לבן גרתי" (וישלח לב, ה) – "ותרי"ג מצוות שמרתי" הרי שלשיטת רש"י שמר מצוות גם בחו"ל כאשר גר עם לבן, והדרא קושיא לדוכתה.

יש מיישבים*, שלקח אותן על-פי-הדיבור כדי להעמיד י"ב שבטים. אבל גם תירוץ זה אינו מתיישב בפשוטו של מקרא, כי לא מצינו במקרא שיעקב נצטווה ללדת י"ב שבטים או לקחת את לאה וגם את רחל (ואדרבה, בפשטנראה שלקח אותה כי רצה אותה עוד לפני נישואי לאה).

מבאר הרבי ובהקדם:

זה שהאבות קיימו את כל התורה – הרי זה היה בגדר של חומרא והוספה על שבע מצוות בני נח שהיו חייבים בהם. ומזה מובן, שאם קיום מצוה מסויימת יצר סתירה עם אחת משבע המצוות – לא קיימו את המצוה ההיא!

[ולדוגמא: מפרשים מקשים, מדוע לא קיים אברהם אבינו את מצוות מילה עוד לפני שנצטווה עליה, ומתרצים באופנים שונים**, והביאור בפשטות: אחת משבע מצוות ב"נ היא: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (נח ט, ה) ופירש"י שזה "השופך דם עצמו" וממילא מובן שהיה איסור על אברהם למול עצמו ולשפוך דמו בשביל הידור וחומרא של קיום תרי"ג מצוות, ורק אחרי שנצטווה הרי הציווי המפורש דוחה את איסור שפ"ד].

והנה, בנוסף לשבע מצוות בני נח, היו עוד גדרים וסייגים שהאומות קיבלו על עצמם, ולדוגמה מה שרש"י מביא גבי שכם (וישלח לד, ז) "שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול" וכן כיבוד אב ואם ועוד [ובכך גם מובנים דברי רש"י בסוף פ' נח "שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו" – למרות שעל כיבוד אב נצטוו רק במרה – אלא שכיבוד אב הוא מההנהגות שקיבלו על עצמם ולכן גם יעקב נענש על שלא קיים מצות כיבוד או"א (רש"י ס"פ תולדות) אף שלא נצטווה ע"ז].

על פי זה מובן גם במקרה שלנו: אחד הדברים שאנו מוצאים שהאומות נזהרו בהם כבר אז, הוא: שלא לרמות איש את רעהו [וכמוכח מזה שיעקב אמר ללבן "ולמה רימיתני" ולבן נאלץ להצטדק "לא יעשה כן במקומנו גו'"], ואם כן, כיון שיעקב הבטיח כבר לרחל שישאנה, ואף נתן לה 'סימנים' על כך – הרי אם לא היה לוקח אותה היה עובר על איסור רמאות, ולכן בנידון זה לא יכל יעקב לשמור על המצוה של "ואשה אל אחותה לא תקח" שהיתה בגדר חומראבשבילו, בזמן שהיה עליו לקיים את מצוות ו'גדרים' של בני נח!

ההוראה מכך אלינו מובנת בפשטות:

כאשר אדם רוצה להחמיר על עצמו ולנהוג בהידורים – הוא צריך קודם כל לוודא שזה לא יבוא על חשבון אחרים!

כי "עדיף מצה אדומה (ויתור על הידור) מפנים אדומות (הלבנת פני חברו)"... 

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ה, ויצא שיחה ב (עמ' 141 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 143 ואילך). ועיין בגוף השיחה פלפול ארוך בגדר האבות לפני מ"ת ואם שייך אצלם הדין ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". כמו"כ דן בעניין השפחות בלהה וזלפה שגם הן היו בנות לבן (רש"י פרשתנו לא, נ) ואיך לקח אותם יעקב – מבואר בשיחת ויגש שיחה א (לקו"ש שם עמ' 230 ואילך).

______________

*)  פרשת דרכים דרך האתרים דרוש ראשון (ד"ה ובזה נבאר) בשם מהר"ש יפה. וראה גם גור-ארי' ויגש מו, י.

**)  התירוץ הידוע (ריב"א עה"ת ס"פ לך), שמכיון שקיום מצות מילה שייך רק פעם אחת, לכן לא מל א"ע עד שנצטווה על זה, כי "גדול מצווה ועושה כו'" (קידושין לא, א. וש"נ) – אין לאומרו לפירש"י עה"ת כי (א) בפשטות הכתובים ובפירש"י לא נזכר זה דגדול מצווה כו' (ואין לומר שזה דבר פשוט כ"כ שה"בן חמש למקרא" מבין זאת מעצמו – שהרי אפילו רב יוסף הי' סבור מקודם אשר אינו מצווה ועושה גדול יותר (קידושין שם)). (ב) לפ"ז נמצא ש"וישמור משמרתי גו'" הי' במיעוט שנותיו – רק באותם השנים לאחרי שמל עצמו ולא לפנ"ז, ופשיטא שלא הי' זה עק"ב שנה (נדרים לב, סע"א(.

איזו השקעה! תודה רבה

בלהה וזלפה היו גם בנות לבן (מפילגש)

אם

להיפך - אני מנסה להבין אותם לאמיתם ולא כפשוטם. מדרשי חז"ל לא נכתבו על מנת להבין אותם כפשוטם, זה לעוות אותם. ואסביר:

א. קודם כל נאמר רק על אברהם אבינו ששמר את כל התורה ולא על שאר האבות כך שהמדרשים לא קשורים לשאלה.

ב. על אברהם נאמר ששמר את כל התורה ואפילו עירוב תבשילין. נניח שאברהם קיים גם תקנות חז"ל כלשון הגמרא, יעלה בדעתך שהוא קיים מצוות זכרון ליציאת מצרים שלא הייתה (כל מצוות שבת וזמנים הן 'זכר ליציאת מצרים) ואת 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (נין שלו)? מצוות בין אדם לחברו קיים (הרי לא היו עוד 'יהודים')? 

ג. על יעקב דרשו "תרי''ג מצוות שמרתי'' - הרי את רוב התרי"ג הוא לא היה יכול לקיים בכלל כי לא היה בית מקדש ובכלל אין אדם שיכול לקיים את כל התרי''ג שחלקן לכהנים וחלקם ללויים וכו' וכו'.

ברור שכל המדרשים האלו לא נאמרו לפשוטם לומר לך מה היה בפועל אלא ללמד רעיון (להבנתי הרעיון הוא שהאבות חיו בצורה אליה המצוות מכוונות, כי המצוות מתרתן ליישר את האדם והם חיו בצורה כזו גם בלי שקיבלו את התורה. וזה משמעות הפסוק "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'').

איך אברהם אבינו שמר את כל התורה אם הוא הביא לאורחיו בשר וחלב?

"וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם" (בראשית, י"ח, ח')

הכי נכונה לענ"ד היא מה שכבר אמרתי שהמימרא שאברהם שמר את כל התורה היא לא כפשוטה ולכן אין שאלה בכלל.

תשובה נוספת היא שמה שהוא עשה לא אסור בכלל גם לנו, מותר לתת לגוי (ערבי במקרה שלו) בשר ולידו חמאה (אסור לבשל או להנות מבשר שבושל בחלב אבל זה לא מה שהוא עשה אלא הגיש אותם אחד ליד השני).

נסכים שלא להסכים

ויש איסור מדרבנן לאכול באותה הסעודה, לפי פשט הגמרא אברהם הקפיד גם על דרבנן (עירובי תבשילין הובאה כדוגמה שם).

אותה הסעודה הכוונה בלי הפסקה של קינוח והדחה (בפסוק הם רחצו לפני הסעודה). לא כתבתי שצריך לחכות זמן ביניהם (אתה כמובן יכול לומר שאברהם דאג שהם יקנחו וידיחו ידיהם ופיהם אבל זה דחוק לדעתי ולא נצרך כי זה מותר מלכתחילה כמו שכתבתי).

להחמיר בזה ע"פ הזהר המבוא בבית יוסף שלא לאכול בשר אחר גבינה באותה סעודה.

היה כהונה אז (כתוב במפורש בתורה)

כמו כן הקיום של המצוות היו ברובד רוחני זה או אחר (לאו דווקא הגשמי).

מבואר שעם המקלות שהוא עשה לצאן הוא פע ל את אותה פעולה שאנחנו עושים בהנחת תפילין

זה לא מבטל את האחווה הרגשית וטעם האיסור לעשותן צרות זו לזו נותר בעינו

"תשובה נוספת ניתנה על כך: שכיוון שבנות לבן התגיירו טרם הנישואין, ואם כן אינן אחיות מבחינה הלכתית (שהרי "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי"). אך גם זה אין לומר בפשוטו של מקרא, כי: כלל תלמודי זה לא נכתב ברש"י ואף לא בתורה, ולכן בדרך הפשט לא מסתבר שגר נחשב לקטן שנולד (ואדרבה: ה' אמר לאברהם "תבוא אל אבותיך...", שמכך משמע שאף לאחר שאברהם התגייר – תרח נחשב עדיין לאביו). וכן: טעם האיסור בזה הוא "לצרור", היינו שנישואים כאלה גורמים שיהיו צרות ושונאות זו לזו, ובזה לא שייך כלל הנ"ל."

כלומר יש ראיות טובות שגם אחרי גרות הן נחשבות אחיות.

זה לא שייך לאחווה רגשית, כי זאת לא הסיבה אלא טעם מוסרי. לפי מה שכתבת זה ממש אחווה להלכה.

הציטוט (הערה של הרבי בשיחה בנושא) עוסק ברובו בפשט המקרא. הסוף עוסק בטעם המצווה שעדיין רלוונטי בלי קשר למצב ההלכתי שלהם.

על פי שניהם, עניין הגירות לא עוזר לנו בהבנת העניין.

אין כאן בציטוט התייחסות להלכה למעט ההווה אמינה הראשונית שהן לא אחיות מבחינה הלכתית. אין לי מושג האם זו ההלכה הנוהגת בפועל. נשמע לי שלא, אבל זו סתם השערה שלי.

את מה שאמרת, ודוחה את ההסבר שהן לא היו אחיות.

באמת צ"ע לגבי כל הדעות, אבל כמו שאמרת זה לא להלכה, אז אפשר ששתי הדעות יתקיימו בלי קושי.

אפשר לשלוח לך מסר אישי?

(להסברים שכתבת)

כתוב שעם כל שבט שנולד נולדה איתןו תאומה ואיתה התחתן, זה הרבה יותר בעייתי לא?

ואומרים שהם התחתנו עם כנעניות (גם על זה יש קושי)

גם בנוגע לאבות יש מחלוקת בנושא. על אחת כמה וכמה שבנוגע לשבטים ואח"כ לדורות הבאים שבהם כבר מובן ששמרו חלקית.

גם עמרם נשא את דודתו וזהו איסור תורה. (ויש האומרים שהם התגרשו לאחר מתן תורה בשל כך)

אחיות מהאב היו מותרות לבני נוח והם נשאו את התאומות של האחים מאם אחרת.

מה שנשאר לבדוק זה אם הסוברים שהשבטים נשאו את אחיותיהן באמת סוברים שהם לא שמרו על כל התרי"ג. אם אין התאמה, אז השאלה תחזור..

סיני. הרי משה רבנו היה בן 80 כשיצאו ממצרים. צ"ע לגבי הגיל של עמרם בהולדת משה. אבל לגבי יוכבד, אנחנו יודעים שהיא נולדה בירידה למצרים.

ז"א שהיא הייתה לפחות בת 210 ביציאה ממצרים (לפי החישוב הלא מבוסס שלי כרגע על גיל משה כשברח ממצרים, היא ילדה אותו בגיל 170), אז לא מחייב שהיא עוד הייתה בחיים.

מעניין למה תמיד הנחתי שהם כבר נפטרו. אולי מהשתיקה המוחלטת של התורה לגביהם. אפילו אחיין של משה הוזכר בתורה (חור), אז למה ההורים "הועלמו".

כי עצם עניין אריכות הימים עוד היתה קיימת. ראה ערך סרח, אחיה השילוני ועוד.

החישוב הבעייתי הוא ששנות עמרם מופיעות בתורה. ומובא גם שהוא נולד עוד בימי יעקב. כך שלא יתכן לפי זה שהיה מיוצאי מצרים.

אבל הדעה הזו קיימת. בדעת זקנים ועוד. אין לי מושג איך.

מגיע מזה עוד פלפול שלם כי הסיפור שם הוא גם שאז נישאה יוכבד לאחר וילדה את אלדד ומידד  או עמרם נישא לאחרת וילד אותם והתנבאו בשנה ה40. אבל פי הפשט הם התנבאו בשנה השניה וזה יוצא שהם בני שנה אז.

דברי הרא"ש:

אחי משה היו, אלא שכשנתנה תורה ונאסרו כל העריות פירשו כלם, שנאמר "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו", ודרשינן על עסקי משפחות. וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד דודתו שהייתה אשתו, ונשא אישה אחרת, והוליד ממנה אלדד ומידד. ומצאתי שהובאו קונדריסין אל רב עמרם גאון הגולה מרבי הלל שהיה מארץ ישראל: "אני הלל, ראיתי קברי אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם"

עניין מסובך שעוד לא זכיתי להבין לגמרי

אפשר לומר שיוכבד הייתה יוצאת דופן, אבל זה לא נכתב במפורש, לכן הנחתי כמו שכתבתי.

למה זה קשה שאלדד ומידד היו אחי משה אהרן ומרים מהאב? אם נגיד שיוכבד נפטרה עוד במצרים, זה מובן

סדר עולם רבא:

"ויוכבד היתה מבאי מצרים ומיוצאיה"

השל"ה הקדוש:

"חידוש אחד אכתוב לכם שלא הייתי יודע ולא ראיתי בשום מדרש, כי יוכבד אם משה רבינו ע"ה חייתה זמן רב ונכנסה לארץ הקדושה וקבורתה בטבריה".

(לכאורה החידוש הוא על הכניסה לארץ, כי היציאה ממצרים מופיעה בסדר עולם)

הקושי על עמרם זה כי אני לא יכולה להגיד מה שבא לי...

יש מדרשים שבאמת הם נולדו במצרים בזמן שעמרם פרש מיוכבד. ואז זה הגיוני.

אבל

א. לדברי הראש ומקורות נוספים מדובר על תקופת המדבר. לאחר מתן תורה כשנאסרו על העריות.

ב. אני לא יכולה לומר שיוכבד נפטרה במצרים חרף המקורות ההפוכים.

מה המקור של דברי השל"ה?

שכחתי מקבר יוכבד בטבריה 

לגבי אלדד ומידד עדיין אין קושיה, או בזמן הפרישה, או שגירש כמו שאמר הרא"ש אחרי מתן תורה, או שהייתה לו אישה שניה (כמדומני שבמצרים עצמה זה היה מצוי).

ברור שחיפשתי עכשיו... ידעתי שכך אומרים. שהיא יצאה. אבל לא ידעתי את המקור.

לא הבנתי למה אין קושיה. לדעת הראש הם נולדו אחר מתן תורה. עפ"י פשט הכתובים הם נתנבאו בשנה השנית ליציאת מצרים. בני כמה הם אמורים להיות אם כך?

(לא מכירה דעה שהייתה לו אישה שניה. יש כאן מלא דעות. שהם בני עמרם במצרים, בני יוכבד במצרים, בני עמרם במדבר, בני יוכבד במדבר, לא שלה ולא שלו. אף אחד לא טוען שהם פשוט מאישה שניה.)

אחים למשה ואהרן.

לא יכול להיות לעולם שהם נולדו אחר מתן תורה, כי מפורש בכתובים שהם היו אמורים להיות משבעים זקנים, רק שסירבו, וילדים בני שנה אינם זקנים.

זה רא"ש על התורה? כי נראה לי שהרא"ש על התורה חסר המון, יש בו לא מעט דברים לא רגילים.

התירוץ שהיו מאישה אחרת היה מדעתי, לא לכל סברה צריך מקור כל עוד היא לא סותרת את דברי חכמים או דברי התורה, בטח כשזה לא להלכה. בכל אופן אם במקורות עסקינן, צריך לעיין, סביר להניח שמישהו אמר את זה.

ואני לא מגיעה ממקום של להחליט מי חסר המון אצל גדולי ישראל, ראשונים וכדומה.

זה שיש דברים לא רגילים,אומר לי שאני לא מבינה. לא שחסר אצלו.

יש לי שאלה על הראש. ואגב זה גם על דעת זקנים. 

שניכר מהגירסא שהיא הגיעה לדורנו משובשת.

השאלה קשה מהמקרא עצמו, קשה לי להאמין שהרא"ש (והדעת זקנים) לא ידעו את הפסוקים, לכן אמרתי מה שאמרתי.

אפשר לדחוק ולתרץ בראש שחסורי מיחסרא והכי קתני, או תנא ושייר, שפירש עמרם, כבר לפני מתן תורה מפני שעתידה להיות, ונשא אישה אחרת וממנה נולדו לו אלדד ומידד. כלומר הלשון לא מחייבת שזה באותו הזמן, אפילו מההקשר של הפסקה, רק שהטעם הוא אותו הטעם.

את לשון הדעת זקנים אין לפני.

יש פה תירוץ לגבי הסתירה בין בני האם לאב מהתרגום למסורת על הקברים

http://www.yeshiva.org.il/midrash/16157#7a

אני חושבת שדברי הראש ברורים בנוגע לזמן שזה קרה. לומר שהוא פרש עוד קודם זה אולי נחמד, אבל לא הראש הוא המקור. והמקורות שראיתי שמציינים שהוא פרש קודם מדברים על התקופה של גזרת פרעה. לא על חישובי האיסור וההיתר.

לשון הדעת זקנים: (אני מאמינה שמה שבסוגריים זו תוספת ביאור)

"אחי משה היו!! כי כשנתנה תורה ונאסרו על העריות, פרשו כולם (מן העריות) שנאמר 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו'; ודרשינן על עסקי משפחותיו. וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד שהיתה אשתו⁴, ונשא אשה אחרת והוליד ממנה אלדד ומידד. אלדד - אל דוד, מידד - מי דוד, כלומר חלוף דוד.

ומצאתי קונטריס מר' עמרם מר' הלל שהיה מארץ ישראל, אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד והיה כתוב עליהם 'אלדד ומידד אחי אהרן מן האב (מפני שעמרם היה אביהם) ולא מן האם'. ויש אומרים אלדד - הוא אלידד בן כסלון, מידד - הוא קמואל בן שפטן. ואיתמר במדרש ר' תנחומא שלפי שמיעטו עצמן זכו להיות יתרים על הזקנים ה' דברים ... הזקנים לא נכנסו לארץ והם אלידד בן כסלון וקמואל בן שפטן נכנסו לארץ...

טעמא דקרא:

ו

אם היו מילידי המדבר, למה שלא יזכו להכנס לא"י? הרי רק על יוצאי מצרים נגזר שלא יזכו להכנס לארץ ישראל, וילדיהם כן.

אם נאמר שהיו עלולים לפטירה כנגד מה שעשו הזקנים בגילוי ה', הרי אלדד ומידד סירבו להיות מהשבעים (ושניים) זקנים, ולא עלו (למרות שאלה בכלל זקנים אחרים למיטב זכרוני מפשט הפוסקים), וגם אז אין שום סיבה שלא יכנסו לארץ.

לגבי ה"טעמא דקרא", התירוץ הזה הוא מתבקש, אבל גם עליו יש קושיא.

אם נניח שנקראו זקנים על דרך "זה קנה חכמה", ניחא, אבל היו אמורים להתמנות משבעים זקנים, ולא מצינו בסנהדרין שממנים ילדים בני שנה.

רמב"ם בהלכות סנהדרין:
"אין מעמידין בכל סנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזרייות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן."

"הזקנים לא נכנסו לארץ והם אלידד בן כסלון וקמואל בן שפטן נכנסו לארץ"

הוא מצטט מקור שמבדיל אותם משאר הזקנים לנושא זה.

ובנוגע לרמב"ם.. זו הלכה שיתכן ונפסקה בדורות אחרים ולא מחייב שחייבה את דור המדבר.

להכנס לארץ, ומשם ראיה שהם יוצאי דופן, אבל הם בכלל לא היו שייכים בגזירה אם היו בני שנה כמו שכתוב לעיל. זאת סתירה אחרת מהנושא המרכזי, היא פשוט בלטה שם.

לגבי ההלכה מהרמב"ם, מקור דיני מינוי הסנהדרין הוא בפרשה בה ממונים הזקנים ואלדד ומידד מסרבים להצטרף למינוי. תירוץ יפה לומר שיכול להיות שזה דרבנן לגבי הגיל, אבל זה דחוק מאוד, בטח על ילדים בני שנה שאינם בני מצוות, אינם בני חינוך וכו'. וזה בהנחה שזה דרבנן, וצ"ע שם.

כדי שלך לא תהיה הקושיה הזו.

ואז אתה לוקח את דבריו ומביא את זה כהווה אמינה של אפשרות כזו ושואל עליו... 

אם הרמב"ם לומד את הלכות סנהדרין מאותה פרשה, אז יש היגון שהוא לא הולך לפי שיטת דעת זקנים במקרה הזה. הרי יש מלא דעות בנוגע אליהם.

הדעת זקנים אומר שהם נכנסו לארץ, למרות שלא היו צריכים.

שזה עצמו סותר את פשט הפסוקים.

הוא לא מביא את זה בשם המדרש ר' תנחומא, זה קטע נפרד:
"הזקנים לא נכנסו לארץ והם אלידד בן כסלון וקמואל בן שפטן נכנסו לארץ".

המשפט הזה לא הגיוני, כי לא הייתה מלכתחילה הוה אמינא לכך שהם לא יכנסו בכלל.

צריך לראות את המשפט בהקשרו בלי הדילוגים

כמו שזה זה נראה כציון ההבדל כהוכחה לדעתו.

אבל אני מסכימה עם המשפט האחרון שלך.

בהוכחה עצמה כמו שכתבתי

עיינו כאן, בפרק, נספח: מדוע מתה רחל? 

וכאן, בפרקים ה. כיצד נשא יעקב שתי אחיות? ו. ביאור רמב"ן לנישואיו של יעקב ז. מעשי אבות ותורתם של בנים

אציין שרחל לא מתה מיד כשנכנסו לארץ, אלא הרבה אחרי. ועיינו במקורות הנ"ל. 

כל התורה מבוססת על ברית האבות על הארץ. וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, לפי הגמרא

… ועבודה זרה בזדון יותר חמור.

יותר מזה לא כולם מסרו את האינפורמציה. היה כנראה דובר שדבר בשם הקבוצה. הוא גם היה צמוד לשאלות שהנחה אותם משה בצאתם למשימה.

רק כלב קפץ בראש עם דעה אישית

"עֹלָה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ”

כמו שהזכרתי השם תכנן מראש שדור יציאת מצרים לא יכנס לארץ ישראל.

חוץ מזה זה פעם יחידה שה' נשבע על דבר רע. הוא נשבע שהדור לא יכנס לארץ אלא יהיו 40 שנה.

שבועה של ה' לא יכולה להתבטל ולא משנה מה יעשו. זה הקטע של שבועה וברית של ה', שהיא קיימת ללא תנאי

עד אנא לא יאמינו בכל האותות אשר עשיתי בקרבו.

הם גם הוציאו דיבת הארץ, ומתו במגפה המרגלים.

כלב ענה להם כי ידע שהם טוענים שלא יצליחו לכבוש את הארץ ולכפור בנבואה, אז ענה עלו נעלה וירשנו, אם חפץ ה והביא אותנו אל הארץ.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!