אם אלה הערות חיוביות - מחייכים וממשיכים הלאה.

זכיתי לקבל הערות משני הכיוונים... (אפילו אישה שאיימה עליי שתזמין לי משטרה, כי לדעתה לא לקחתי את הילדים על העגלה בצורה בטיחותית...) זה בהחלט לא נעים, אבל אם את מאמינה שאת אמה של הילדה ויודעת מה הטוב ביות עבורה - קל יותר להתעלם.

והערות חיוביות (קיבלתי הרבה בעיקר בעקבות התאומים) - אנחנו קבענו לעצמנו שלאנשים מבוגרים אנחנו נותנים את הכבוד להביט ולהסתכל ואפילו קצת לגעת כמה שהם רוצים. אנשים צעירים - משתדלים לנפנף מהר יותר. אבל לפחות אלה הערות שבד"כ נעים לקבל.

פעם אחת שהייתי עצבנית

על אחד שלא עזב אותי והיא צרחה 

ובעלי התקשר

והוא לא גומר לתת עצות..

אמרתי לו מה אתה מתערב. אל תתערב!

ולא רציתי להגיע לזה..

(הוא:אני לא מתערב..)

גם לי לא תמיד זה עובד...

לענ''ד

צריך לפתוח את הלב,אף אדם לא בא מתוך רצון להציק,גם לי יש תאומים וקיבלתי כל הערה בסבר פנים יפות,ברור שזה מרחיב את הלב של נו ושל הצד שכנגד,

בן...

או פשוט הולכת מהמקום לעצור לי במקום אחר..

לא מסתכלת עליו.

אני לא מבינה למה אנשים מרגישים בנח להעיר לאנשים אחרים על כל מיני דברים? כאילו אנשים שהם לא מכירים אני מדברת... מאיפה זה בא להם העזות הזאת?

היום היתי עם מעיל והיא לא(הכל בכביסה!)

ופועל בנין מתחיל להגיד לה-

קר לך...?

עוד אישה מחנכת אותי

את עם מעיל והיא לא..

מה זה צריך בגד עליון..

ולא גומרת לדבר..

אני בד''כ מחייכת חיוב חביב מהשפה לחוץ: כן תודה תודה,

ומשתדלת להתרחק או להתעמק במשהו.

בהתחלה הייתי באמת מתבלבלת עד שלמדתי לשים פס על כל העולם

אני האמא ולי יש את האינטואיציה מה טוב לילד שלי ומה לא.

זה היה הולך ככה:

תרימי אותה. את לא רואה שהיא בוכה?

בשום אופן אל תרימי על כל בכי, היא תתרגל לפינוק.

חם לה, תורידי לה את הסוודר

תגידי, את לא רואה שקר לה?

אוי, היא עייפה, שימי אותה לישון

מה את שמה אותה לישון עכשיו, היא תחגוג לך כל הלילה. את חייבת להרגיל אותה לזמני שינה מוגדרים.

וכו' וכו' וכו'

באות מסימפטיה של אנשים, להראות חיבה כלפיה.

אלו לא הערות בוטות או "מחנכות" את האמא.

אפשר לחייך, לפעמים להגיד תודה רבה ולהמשיך.

אין צורך להתייחס כאילו את צריכה להתגונן או להרגיש שמתערבים לך בחיים.

הם לא עוזבים אותי עד שאעשה מה שהם אומרים

זה מה שמציק..

תגידו ותלכו..

יבינו לבד שזה לא במקום ההערות.

בטון כזה של - אהה. אני שומעת מה את אומרת, תודה. ועכשיו אני אעשה מה שאני מבינה. באמת תודה.

יש כאלה שרוצים להראות סימפטיה לילד, "איזה חמוד".. איכפתיות, "הוא עומד בעגלה"..

ויש "מחנכי הורים"... לראשונים - תודה חביבה.. שימת לב אם יש ממש בהערה, ולהמשיך.

לאחרונים - תודה רבה מחוייכת, של "נמשיך הלאה" וללכת לדרכך. אלא אם כן זו הערה שיש בה ממש. העיקר, לא להרגיש מבפנים לא בסדר; מה שעלול לקרות לאימהת צעירות שחוששות ש"מאשימים" אותן בהתנהלות לא טובה ומרוב האיכפתיות נלחצות. אז כמו שאומרים: זה לא את - זה הם...

את אמא טובה. וההורות גם נבנית מתוך הנסיון העצמי, ומסקנות עצמיות נינוחות, ללא "לחצים".

אם תדעי שזו תופעה די מצויה, שקשורה יותר לאופי של המעירים מאשר לגופו של ענין - אז תוכלי להסתכל "מהצד", כאילו העירו למישהי אחרת. אם משהו אמיתי, למדת משהו. אם לא, אז בעיה של המעיר - שישמח שאת רק אומרת תודה בחיוך וממשיכה בשלך. ואם ספק - אז מן הסתם הכל בסדר... זה רק מראה שאת אמא איכפתית.

עד שעושים מה שאמרו..

את פשוט ממשיכה בשלך. יעזבו או לא יעזבו - עניין שלהם. את בעניינייך.

זו הצעה. מה נראה לך? יכול לעבוד טוב בשבילך?

אבל כנראה זה אנשים עם בעיה

כי הם ממש מאלצים לשמוע בקולם.

ולא מתנהגים יפה בכלל.

אז זה כבר שאלה אחרת

איך להתמודד עם אנשים קצת לא שפויים ובלי טקט..

ואם לא עובד אז באמת תחייגי. זה לא בסדר שבן אדם ירדוף אחרייך. ומבינה אותך . גם אם זה מתוך אכפתיות זה הרבה פעמים מעצבן. קרה לי פעם בגינה שילדים שלי הפילו עגלה שלהם ואז איזה אישה רצה אלי להעיר ולהסביר עד כמה זה מסוכן ובינתיים פעוט שלה כמעט נפל ממגלשה גבוהה, טוב שמישהי שמה לב. 

תעשי את עצמך כאילו לא שמעת אותם.

למה להניח שהיא לא יודעת דבר כזה?

למה הוא מרגיש אחריות על הידע של סתם אישה מהרחוב?

היא היתה נראית לא מלומדת? לא חכמה? מישהי שלא יודעת את החוקים?

גם אותי היה מעצבן אם מישהו היה נדחף עם הערות על דברים בסיסיים שאין סיבה שאדע לבד.

לדעתי המוסר השכל הוא לא להעיר סתם...

של מישהו זר לחנך אותי בלי לדעת עלי כלום.

רק פעם אחת קיבלתי הערה מוצדקת. מישהי הזהירה אותי מצמח רעיל שארחיק את הילדים. וגם עשתה את זה בנעימות. 

בכל המקרים האחרים זה באמת מעצבן או מעליב או סתם שטויות. במיוחד לא נעים לשמוע מאלו שבקושי גידלו ילד אחד וגם לא בעצמם או מרווקים שחיים בסרט.

ונשים מבוגרות הן הכי לא נעימות. כאילו עם הגיל הן צוברות חוצפה ועין הרע ומאבדות שאריות של שכל ישר ודרך ארץ. 

לא בכל רכב זה אפשרי. בישנים בד"כ אין את האופציה הזו.

לפעמים אפשר גם לבטל לגמרי במוסך.

בדיוק בגלל מקרים כאלה צריך להתעלם...

שידברו עם עצמן...

אבל אם גם מקבלים זה טוב כדי לדעת איך

אני נראית מבחוץ כלפי העוברים ושבים...

תודה רבה! לא ביקשתי עצות

ואם זה הערה יותר מעצבנת הייתי אומרת יותר בקשיחות: מישהו ביקש את העצה שלך?

אם הוא נהיה אגרסיבי מדי והוא זר (או היא) אז אני טיפה יותר אגרסיבית ואם צריך אז גם אגיד משהו

"סליחה! לא לגעת בבת שלי!"

היא יכולה להיות באמת משוגעת וגם לקחת אותה.

ומסתם הערות? מתעלמים...

מי שבא לו לדחוף ת'אף שיהנה לו...אבל לא בטוח שיקבל יחס...

סליחה על הקרירות..שונאת שמעירים לי.

זה נכון שבילד הראשון לחוצים ואח"כ פחות.

קרה לי מקרה שהבן שלי התעקש ללבוש מעיל ביום חם וסרב להורידו. באיזשהו שלב הפסקתי להציע לו להוריד את המעיל. ואז מישהו העיר לי שהוא סובל מחום. אמרתי לו תודה וזה מה שהילד רצה. ואחרי שהתרחקתי מעט, שאלתי את הבן שלי והוא, כולו מזיע, שמח להוריד את המעיל... בלי להקשיב לאדון, הייתי נותנת לבן שלי להמשיך לסבול בגלל התעקשות...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....