אם אלה הערות חיוביות - מחייכים וממשיכים הלאה.

זכיתי לקבל הערות משני הכיוונים... (אפילו אישה שאיימה עליי שתזמין לי משטרה, כי לדעתה לא לקחתי את הילדים על העגלה בצורה בטיחותית...) זה בהחלט לא נעים, אבל אם את מאמינה שאת אמה של הילדה ויודעת מה הטוב ביות עבורה - קל יותר להתעלם.

והערות חיוביות (קיבלתי הרבה בעיקר בעקבות התאומים) - אנחנו קבענו לעצמנו שלאנשים מבוגרים אנחנו נותנים את הכבוד להביט ולהסתכל ואפילו קצת לגעת כמה שהם רוצים. אנשים צעירים - משתדלים לנפנף מהר יותר. אבל לפחות אלה הערות שבד"כ נעים לקבל.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

גם לי לא תמיד זה עובד...

לענ''ד

צריך לפתוח את הלב,אף אדם לא בא מתוך רצון להציק,גם לי יש תאומים וקיבלתי כל הערה בסבר פנים יפות,ברור שזה מרחיב את הלב של נו ושל הצד שכנגד,

בן...

או פשוט הולכת מהמקום לעצור לי במקום אחר..

לא מסתכלת עליו.

אני לא מבינה למה אנשים מרגישים בנח להעיר לאנשים אחרים על כל מיני דברים? כאילו אנשים שהם לא מכירים אני מדברת... מאיפה זה בא להם העזות הזאת?

היום היתי עם מעיל והיא לא(הכל בכביסה!)

ופועל בנין מתחיל להגיד לה-

קר לך...?

עוד אישה מחנכת אותי

את עם מעיל והיא לא..

מה זה צריך בגד עליון..

ולא גומרת לדבר..

אני בד''כ מחייכת חיוב חביב מהשפה לחוץ: כן תודה תודה,

ומשתדלת להתרחק או להתעמק במשהו.

בהתחלה הייתי באמת מתבלבלת עד שלמדתי לשים פס על כל העולם

אני האמא ולי יש את האינטואיציה מה טוב לילד שלי ומה לא.

זה היה הולך ככה:

תרימי אותה. את לא רואה שהיא בוכה?

בשום אופן אל תרימי על כל בכי, היא תתרגל לפינוק.

חם לה, תורידי לה את הסוודר

תגידי, את לא רואה שקר לה?

אוי, היא עייפה, שימי אותה לישון

מה את שמה אותה לישון עכשיו, היא תחגוג לך כל הלילה. את חייבת להרגיל אותה לזמני שינה מוגדרים.

וכו' וכו' וכו'

באות מסימפטיה של אנשים, להראות חיבה כלפיה.

אלו לא הערות בוטות או "מחנכות" את האמא.

אפשר לחייך, לפעמים להגיד תודה רבה ולהמשיך.

אין צורך להתייחס כאילו את צריכה להתגונן או להרגיש שמתערבים לך בחיים.

הם לא עוזבים אותי עד שאעשה מה שהם אומרים

זה מה שמציק..

תגידו ותלכו..

יבינו לבד שזה לא במקום ההערות.

בטון כזה של - אהה. אני שומעת מה את אומרת, תודה. ועכשיו אני אעשה מה שאני מבינה. באמת תודה.

יש כאלה שרוצים להראות סימפטיה לילד, "איזה חמוד".. איכפתיות, "הוא עומד בעגלה"..

ויש "מחנכי הורים"... לראשונים - תודה חביבה.. שימת לב אם יש ממש בהערה, ולהמשיך.

לאחרונים - תודה רבה מחוייכת, של "נמשיך הלאה" וללכת לדרכך. אלא אם כן זו הערה שיש בה ממש. העיקר, לא להרגיש מבפנים לא בסדר; מה שעלול לקרות לאימהת צעירות שחוששות ש"מאשימים" אותן בהתנהלות לא טובה ומרוב האיכפתיות נלחצות. אז כמו שאומרים: זה לא את - זה הם...

את אמא טובה. וההורות גם נבנית מתוך הנסיון העצמי, ומסקנות עצמיות נינוחות, ללא "לחצים".

אם תדעי שזו תופעה די מצויה, שקשורה יותר לאופי של המעירים מאשר לגופו של ענין - אז תוכלי להסתכל "מהצד", כאילו העירו למישהי אחרת. אם משהו אמיתי, למדת משהו. אם לא, אז בעיה של המעיר - שישמח שאת רק אומרת תודה בחיוך וממשיכה בשלך. ואם ספק - אז מן הסתם הכל בסדר... זה רק מראה שאת אמא איכפתית.

עד שעושים מה שאמרו..

את פשוט ממשיכה בשלך. יעזבו או לא יעזבו - עניין שלהם. את בעניינייך.

זו הצעה. מה נראה לך? יכול לעבוד טוב בשבילך?

אבל כנראה זה אנשים עם בעיה

כי הם ממש מאלצים לשמוע בקולם.

ולא מתנהגים יפה בכלל.

אז זה כבר שאלה אחרת

איך להתמודד עם אנשים קצת לא שפויים ובלי טקט..

ואם לא עובד אז באמת תחייגי. זה לא בסדר שבן אדם ירדוף אחרייך. ומבינה אותך . גם אם זה מתוך אכפתיות זה הרבה פעמים מעצבן. קרה לי פעם בגינה שילדים שלי הפילו עגלה שלהם ואז איזה אישה רצה אלי להעיר ולהסביר עד כמה זה מסוכן ובינתיים פעוט שלה כמעט נפל ממגלשה גבוהה, טוב שמישהי שמה לב. 

תעשי את עצמך כאילו לא שמעת אותם.

למה להניח שהיא לא יודעת דבר כזה?

למה הוא מרגיש אחריות על הידע של סתם אישה מהרחוב?

היא היתה נראית לא מלומדת? לא חכמה? מישהי שלא יודעת את החוקים?

גם אותי היה מעצבן אם מישהו היה נדחף עם הערות על דברים בסיסיים שאין סיבה שאדע לבד.

לדעתי המוסר השכל הוא לא להעיר סתם...

של מישהו זר לחנך אותי בלי לדעת עלי כלום.

רק פעם אחת קיבלתי הערה מוצדקת. מישהי הזהירה אותי מצמח רעיל שארחיק את הילדים. וגם עשתה את זה בנעימות. 

בכל המקרים האחרים זה באמת מעצבן או מעליב או סתם שטויות. במיוחד לא נעים לשמוע מאלו שבקושי גידלו ילד אחד וגם לא בעצמם או מרווקים שחיים בסרט.

ונשים מבוגרות הן הכי לא נעימות. כאילו עם הגיל הן צוברות חוצפה ועין הרע ומאבדות שאריות של שכל ישר ודרך ארץ. 

לא בכל רכב זה אפשרי. בישנים בד"כ אין את האופציה הזו.

לפעמים אפשר גם לבטל לגמרי במוסך.

בדיוק בגלל מקרים כאלה צריך להתעלם...

שידברו עם עצמן...

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

תודה רבה! לא ביקשתי עצות

ואם זה הערה יותר מעצבנת הייתי אומרת יותר בקשיחות: מישהו ביקש את העצה שלך?

אם הוא נהיה אגרסיבי מדי והוא זר (או היא) אז אני טיפה יותר אגרסיבית ואם צריך אז גם אגיד משהו

"סליחה! לא לגעת בבת שלי!"

היא יכולה להיות באמת משוגעת וגם לקחת אותה.

ומסתם הערות? מתעלמים...

מי שבא לו לדחוף ת'אף שיהנה לו...אבל לא בטוח שיקבל יחס...

סליחה על הקרירות..שונאת שמעירים לי.

זה נכון שבילד הראשון לחוצים ואח"כ פחות.

קרה לי מקרה שהבן שלי התעקש ללבוש מעיל ביום חם וסרב להורידו. באיזשהו שלב הפסקתי להציע לו להוריד את המעיל. ואז מישהו העיר לי שהוא סובל מחום. אמרתי לו תודה וזה מה שהילד רצה. ואחרי שהתרחקתי מעט, שאלתי את הבן שלי והוא, כולו מזיע, שמח להוריד את המעיל... בלי להקשיב לאדון, הייתי נותנת לבן שלי להמשיך לסבול בגלל התעקשות...

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.