לאבד אמון בעולם. כל יום מחדש היא קמה,
מביטה סביב, כלואה בתוך עצמה. בתוך חולי, בתוך השגעונות
אני רואה אותה מהצד, מסתובבת דורכת במקום, תקועה בנקודה אחת במערכת הצירים הענקית שנקראת העולם. בעוד שכולנו נעים וזזים על גרף הפונקציה.
הייתי שם, פעם. פעם גם אני נדבקתי לנקודה אחת, דף המשבצות משתחרר סביבי למרחקים ואני כלואה החלקת משבצת קטנה, חצי סנטימטר. התייאשתי. נפלתי. ולבסוף- גם קמתי, עובדה שאני כאן היום.
אני רואה אותה מסתובבת סביב עצמה. זה כלא שהיא בנתה לעצמה, היא לא רוצה לצאת משם. היא בחרה לה משבצת, שמה את הסורגים. הסורגים מחליקים למטה, למקום נמוך יותר והיא נגררת.
יש לה מפתח אבל היא בוחרת, במודע ובלא מודע, שלא לעשות בו שימוש. ואז כבר אין לי אפשרות לשחרר את עצמה.
היא מתייאשת. אני מרגישה אותה, כי אני מרגישה תמיד. אני כואבת, בוכה. אני מרגישה הכל.
אין לי איך לעזור לה. גם כי אין לי את הכלים,
אבל בעיקר כי היא לא רוצה לקבל
עזרה
שום עזרה.