אני קוראת כאן תמיד, פחות יוצא לי להגיב, אבל חשוב לי להגיד תודה רבה לכולם על פתיחות הדעת והלב.
כרגע התחלתי שנה שניה בעולם האקדמיה. הלכתי ללמוד מלכתכילה במקום חילוני. היה לי חשוב להלביש את התורה האישית שלי, לחיי היום היום. למציאות שבה אני שותפה לכל עמ'י, מחשבתית ומעשית.
בשנה הראשונה דיי הצלחתי, הייתי גם תוך כדי קשר עם מישהו, שגם שהסתיים ליווה אותי במחשבות מאירות וגדולות.
רוב החברות נפש שלי התחתנו בשנה הזאת והמקום של השיח התורני והגדול, האש שהשיח שלי איתן הצליחה לחולל בחיי הלכה והתמעטה.
ויחד עם זה, נוסף כעס וחוסר הבנה שכמעט לא קיבלתי הצעה מאף אחת מתוך אמירה שיש לי אישיות כ'כ גדולה ומיוחדת ואין בסביבתן אנשים גדולים כאלו. גם הבנה גדולה, ברור שזה מגיע ממקום אוהב ומעריך, באמת.
אז התחלתי את השנה, עם חברים חדשים. עם שיח חדש.
גם הידיעה ששנה שלמה לא יצאתי(מחוסר הצעות) לאחר קשר מטלטל, הוסיפה לתוצאה שאט אט אני סוללת דרך חדשה.
דרך חדשה אל עצמי, אל התורה חדשה ומכילה יותר, אל ה' ואל העולם.
וגם צריך הסבר לעולם למה עדיין לא התחתנת אז באופן אוטמטי הצגתי לעולם תמונה של מסע מורכב, שיתן הסבר לשאלות..
מדרך חיים ברורה ובהירה, משאיפות בהירות, עוצמתיות, מתוקות וטהורות. הדרך הפכה למסע.
אני לרגע מסתכלת הצידה ולא מבינה מה פשר הסערה שמתחוללת אצלי בלב.
לרגע הבנתי מה גודל של שיח חברתי, כמה הנפש שלנו עדינה וטהורה, איך במהירות היא מתחספסת.
אני מרגישה כי אני הולכת ומתרחקת..מתרחקת מהחיים אליהם כ'כ חיכיתי, מתרחקת מהבית שכ'כ חיכיתי לבנות. מתרחקת מהטוהר והאמת.
ומנגד נחשפת לעולם חופש כ'כ מיוחד, אחר ומתוק. שגם ממלא את נפשי..להכיר את עמ"י, לא ממקום של שליחה. אלא ממש אחוות אחים. כמובן עם הגבולות הנכונים.
ואז מגיעה ההרגשה הקשה ביותר. שאני כבר לא במקום בו הייתי, שגם אם יהיו הצעות משמעותיות אני כבר לא באותו מקום בנפש.
בסופו של דבר אני באמת רוצה את ה' בחיי. בכל רובד ורובד, בכל נשימה ונשימה.
לפעמים עולה בי מחשבה, אם הייתה יותר מודעות לעולם השידוכים כל הבלבול היה נמנע, והייתי כבר בונה את הבית הכה מיוחד שאני כ'כ חפצה בו. ולא צריכה לספק לעולם אישורים למה זה לא מתרחש, ופשוט לצעוד בדרך שבה זה נהוג ומקובל.
כיצד עלי לנהוג? לאן לכוון את מחשבתי?
) ועוד. 
