רע לי.

ומה יכול לעשות לך טוב?

אלוהים שלי אורב בצללים
הוא מחכה לו שם
תמיד הוא מחכה
אלוהים שלי מחכה לרגע בו אפול
לרגע שבו יוכל לשלוח את אצבעותיו הארוכות
הגרומות כמו ידיו של השטן
וברגע אחד לקרוע את מסכת הצללים מעל פני
לחשוף אותי לרוע כה עמוק
שנשמתי תעתק למולו
את אלוהים שלי אני עובד
רק כי אני פוחד
כי אני יודע שהוא רק מחכה
מצפה לשעת כושר
שבו יוכל לחשוף אותי
למול פחדיי העמוקים ביותר
להראות לי את אפסותיי למולו
הוא יודע את כל רגעי חיי
מתי בגדתי בו
מתי כפרתי בו
וגם ששקט
גם אני
וגם הוא
יודעים
שזה השקט
שלפני הסערה
והסערה תכה
היא תמיד מכה
במקום ובזמן שהוא יבחר לנכון
ברגע שתתמלא סאתי
הוא יתקוף
לאחר שאסיר את כל ההגנות והמגננות
באותו רגע הוא יתקוף
בעודי חלוש ומדמם
הוא יצחק את צחוקו הקר, הגבוה
אולי יותר מידי גבוה
ואני הקטן
אצטנף לי שוב בפינה
חרש, חרש
אטיל דמעותיי
על פני האדמה הקרה
אלחש לעצמי מילים
מילים של נחמה
רק אני ואני ואני
תמיד לבד
תמיד עני
כך היה
וכך ישאר
לנצח.

כנראה שהאלוהים שלך הוא לא האלוהים שלי...

תתחיל מלכתוב כל רב את כל הדברים הטובים ואולי גם ההטובים והמפתיעים שקרו לך באותו יום. זה לא מגיע משומקום. והאלוקים שלי דווקא אוהב ומחבק ונותן בלי סוף ובלי תנאים, וחלק מה שהוא נותן זה נסיונות. אז מה? קח את זה כמחמאה. ה' חושב שאני יכול לעבור אתזה ולגדול מזה ושאני מספיק חזק בשביל זה, יותר מכל אחד אחר.

הכל עניין של תפיסה.

אולי תבינו...

אלי ויזל נולד בשנת תרפ"ח (1928) בסיגט שברומניה (טרנסליבניה) למשפחה חרדית שבבעלותם חנות מכולת. בנערתו התעמק בלימודי הקודש ולימוד ספרי חסידות בהשפעת אימו, ובמקביל רכש השכלה כללית ולמד את השפה העברית בהשפעת אביו.
באפריל 1944 בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה הוקם גטו בסיגט ובו רוכזו
יהודי העיר במאי 1944 התחיל גירוש יהודי העיר לאוושויץ ובני משה.
פחת ויזל בינהם
אלי ויזל היה אז נער בן 16 אמו ואחותו הקטנה נרצחו באוושויץ בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה באיזור התעשיהץ הם הועבדו בעבודות פרך בתנאים קשים.
עם התקרבות הצבא האדום לעבר אוושויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אוושויץ מערבה לתוככי גרמניה למחנה בווכלנד האב נפטר כעבור ימים ספורים ואילו אלי שרד את שלשת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשיחרור המחנה בידי בעלות הברית ב11 באפריל 1945.
עם שיחרור הושם בבית יתומים בצרפת שם למד צרפתית.
בהמשך למד פילוסופיה בסורבון והיה לעיתונאי בשירות עיתונים צרפתים וישראלים.
פגישה עם פרונסאה מוראק חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב הביאה אותו להפר את שתיקתו.
והוא החל לכתוב את ספרו "והעולם שתק" בו כתב את זיכרונותיו ממחנה הריכוז מאוחר יותר ערך ויזל הספר בצרפתית תחת השם "לילה".
בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"וועדה הנישאותית לזכר השואה"
שבראשה עמד לבקשת הנשיא קרטר בין השנים 1978-1986.
בין היתר השתתף בתיכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הרית בוושינגטון
וב1993 זכה להדליק יחד עם הנשיא ביל קלינטון את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון במסגרת טקס הפתיחה.

גישתו המורכבת של אלי ויזל לסוגיית האמונה והדיאלוג שלו עם אלוקים נפתחו לרבים בספריו ובראיונות שנתן נראה כי את נקודת הפתיחה של הדיאלוג הזה נוכל לציים בפסקה קשה מתוך ספרו "לילה":

יום אחד בשובנו מן העבודה, ראינו שלשה גרדומים מזדקרים מעל מגרש המסדרים כמו שלשה עורבים שחורים.
מפקד.
מסביבנו עמדו אנשי ס.ס נשקם מכוון אלינו כמנהג.
שלשת הנידונים למוות וידהם כבולות ובינהם "פייפל" הקן [נער צעיר ששימש כנער שילחויות במחנה] המלאך נוגה העיינים.
אנשי הס.ס נראו טרודים מתמיד חסרי מנוחה. לתלות ילד קטן לעיני אלפי צופים אינו דבר של מה בכך מ]קד המחנה קרא את גזר הדין עיני הכל ננעצו בילד הוא היה חיוור שקט למראה כוסס את ציפרוניו. צל הגרדום כיסה אותו הלאגר קאפו סירב הפעם לשמש כתליין שלשה אנשי ס.ס מילאו את מקומו.
שלשת הנידונים למוות עלו יחדיו על כיסאות עניבות החנק הושמו על צווריאהם בבת אחת.
-יחי החופש- צעקו המבוגרים
הנער שתק
-0 היכן הוא אלוהים, היכן הוא? שמעתי קול מאחורי גבי
מפקד המחנה נתן אות ושלת הכיסאות סולקו
דממת מוות ברחבי המחנה, באופק שקעה החמה
הסירו הכובעים! שאג מפקד המחנה. קולו היה צרוד ואנחנו
אנחנו בכינו.
-חבשו הכובעים!
אחר החלה התהלוכה, שני המבוגרים חדלו לחיות. לשונם נשתרבבה
תופחת ומכחילה. אך החבל הלישי לא נדם עדיין. מחמת משקלו הזעיר המשיך הנער
לפרפר...
למעלה מחצי שעה נאבק בין החיים לבין המוות, גוסס לענינו. ואנו נאלצנו להביט בפניו.
כאשר עברתי ליו היה חי עדיין לשונו עודה מאודמת עיניו עדין לא כביויות.
מאחורי גבי שמעתי שנית את קולו של האיש
-היכן, איפוא אלוהים?
וחשתי בתוכי קול עולה ומשיב:
-היכן הוא? הנהו- הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה...

קטע זה בספרו של אלי ויזל פתח דיון נרחב ביחס לגישתו של אלי ויזל לאמונה באלוקים, למה התכוון בדיוק? האם כפר כמו שחשב הפילוסוף פרנוסאה מוריאק שדרבן את אלי לכתוב את ספרו ואף כתב לו את ההקדמה? מתוך ראיון עם אלי עצמו נראה שלא כך פני הדברים:

זה היה מפתיע שכבר בתחילחת הראיון אמר אלי היום בן 76:
לא כתבתי על מות אלוהים, אנשים לא הבינו אותי נכון. אף פעם לא אבדתי את האמונה באלוהים.
התקוממתי נגד שתיקתו...
היו לי שאלות ומחאות.
ויזל מסביר כי "אמרתי שאלוהים נמצא בילד שרצחו עכשיו. רציתי להגיד שכל פעם שרצחו את היהודי ניסו לרצוח את אלוהים" לדבריו יתכן שאחרי השואה באמת היה מקום שיגיד "ביי ביי שלום גמרנו" אבל מה? במקום זה התחלתי לריב איתו ואני רב איתו כל הזמן.
בספר הזיכרונות שלי "כל הנחלים הולכים אל הים" יש פרק שלם שבו אני מסביר את פרשת האמונה שלי. אני אומר שיש לי אמונה פצועה, אבל היא אמונה. אני מתקומם נגד דרכי האלוהים אבל אני פשוט לא יכול להתגרש. אני פשוט לא יכול. זה כמעט לא עניין של רצון.

ב"כל הנחלים הולכים אל הים" כותב ויזל " ב"הלילה" יש פסקה המתארת תלייה של ילד שהולידה פתרון הגובל בחילול ה' חסידי הרעיון שאלוהים מת עשו שימוש בלתי הוגן בדברי כדי להצדיק את דחייתה של הדת.
אבל אם ניטשה היה יכול לזעוק אל הזקן שביער שאלוהים מת הרי היהודי שבי אינו יכול לעשות זאת.
מעולם לא ויתרתי על אמונתי באלוקים התקוממתי נגד הצדק שלו מחיתי על שיתקתו ולפעמים על העדרו אבל כעסי עולה במסגרת האמונה ולא מחוצה לה.

ולא את הגישה שלך.

טוב יותר.

אלוהים שלי אורב בצללים
הוא מחכה לו שם
תמיד הוא מחכה
אלוהים שלי מחכה לרגע בו אפול
לרגע שבו יוכל לשלוח את אצבעותיו הארוכות

ולחבק אותי, לעזור לי.

את אלוהים שלי אני עובדת

כי אני יודע שהוא רק מחכה
מצפה לשעת כושר

לתת לי כמה שהוא רק יכול

את כל הטוב בעולם

הוא יודע את כל רגעי חיי
מתי בגדתי בו
מתי כפרתי בו

מתי עשיתי את רצונו

ומתי השתדלתי ולא הצלחתי

ואני הקטנה
אצטנף לי שוב בפינה
חרש, חרש
אטיל דמעותיי
על פני האדמה הקרה
אלחש לעצמי מילים
מילים של נחמה
רק אני והוא

ואדע

שהטוב יגיע.

רק מקווה שארגיש את זה יותר..

 

איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו

לשיר

(בהנחה שהוא לא כתב את זה לבד)

שכתבת לבד?

אפשרי.

לפעמים אתה שם ציטוטים אז קשה לדעת.

כתבת פה על מפגש עם כח הטומאה בעולם, לא עם הטוב והמיטיב לכל.

כשיהודי הולך עם גישה כזאת כלפי הקדוש ברוך הוא, זה מה שיזמן לעצמו. המון המון רע.
זו אחריות שלך בלבד איך להתייחס למציאות ולעולם.

בריא לנהל קשר עמוק עם ריבונו של עולם
טוב לכאוב מולו, לבכות מולו, לכעוס (בדרך נכונה.)
לא בריא להטיח אשמות מזוויעות, למרות הכל ובמיוחד כשזה בא בצורת שיר לעיני כל,
מה שמעיד שהקשר הוא לא בהכרח אמיתי, הוא מוצג לראווה מסיבות אחרות

אבל אני חייבת. סליחה.


המציאות החיצונית הולכת לפי המציאות הפנימית שלנו. ונועדה לקדם אותנו, מאוד. ברחמיו של השם.
מהקושי הכל גדול עולים הכי גבוה. לא כסיסמא. כי מי שמאמין רק בסיסמאות לא פועל בשטח.
יש שם נקודות שצריכות בירור.
הכל מושגח, וכשיהודי הולך בדרך הנכונה ומאמין לחלוטין בהשגחתו ורחמיו של השם
כל הדינים הופכים לחסד. מנסיון. מבטיחה לך מניסיון

חשבתי שנים כמוך, הרגשתי שאני אוכלת כאפות מריבונו של עולם, כאפות רציניות.
אבל לאט לאט עם התהליך באמת שהכל השתנה.

אם תרצי באישי, בשמחה אחות
חיבוק גדול
הוא אוהב אותך, אני מבטיחה לך.

כשאני במצב כזה.
עמוק.
אין לי שכל לב ופנאי רגשי לקרוא למה אני טועה.
כשאתפנה(רגשית)אענה לך

ראיתי את השרשור הזה כבר קודם וחיכתי שירגע קצת.

שולחת לך כח וחיבוק

אשכרה.