שאתקלח. ואשים פיג'מה נעימה ואכין לי שוקו ואשב מול החימום. וארגיש מוגנת
ארגיש מנוחמת
ארגיש הרמונית, אני וגופי ננגן לנו ביחד איזו מנגינה של רוגע
של נינוחות.
ולא.
לא רגוע לי
והמקלחת לא סילקה את התחושה הזו של הכווץ
והסערה בתוכי אינה מסוגלת להכיל בתוכה עוד כוס שלמה של שוקו
וגופי קר ומכווץ ונוקשה
והזרות מפעפעת בו.
אני לא בוכה
ולא רע לי
ושום דבר מיוחד לא קרה
אני רק עצובה
חיבוק חזק.חלילית אלטבס"ד
אי אפשר לצפות לחזור לשגרה בשתי דקות
החיים והגוף וההרמוניה דורשים כדמי מעבר המון מטבעות זמן
(איכ אני קלישאתית)
ואופ
אני אוהבת אותך נורא
ואת מוזמנת תמיד
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
