מעשה שהיה כך היה

יצא אותו אדמור בשבת קודש מלווה
(ליווי בניין הפעיל בעבר וכן לשון לעז meluv'e)
בחסיד והיו דנים בהנהגות עבודת ה' וכו וכו

והנה נמשכו דבריהם זה זמן מה ויצאו מעירוב חצירות העיירה ולא נתנו ליבם לכך
ולפתע באה רוח צפונית עזה והטילה כובעו של החסיד אל שלולית הבוץ והרפש
(כן @סביון זה היה היטל חח"ע ועל!!!)

חקר בליבו האדמור לגופה של הלכה
הרי לקחת הכובע ביד לא ניתן משום טלטול ד' אמות ברשות הרבים
(ויש לעיין אם ישנו הבדל בין רשות זו לרשות האדמורים וצע)
ולהשאירו במקומו לא ניתן משום בל תשחית
אך לנקות הכובע ולהניחו על הראש גם לא ניתן משום מלבן!
(אין הכוונה מלבן אלא לשון שקורין אותה בלעז melaben וכן מצינו מלבן כסף חברו בפרק הגוזל)

ובעוד האדמור מתעמק בסוגיה בינו לבינו
קפץ אותו חסיד והניח את הכובע לראשו ללא ניקוי

התפעל האדמור מכוח סברתו וחריפותו וגדלות עבודתו את ה' יתברך

ומיד צעק בקול גדול
"חייך שתשא את ביתי לאישה! "




אולם ישנם הסוברים
שלו ידע אותו אדמור
שכך נוהג אותו חסיד
גם בימות החול
לא היה אומר את מה שאמר...