אני ואתה
נשנה את העולם
האמנתי לזה פעם
באמת
כמו כולם
וכמו כולם חלף הגיל
ובנוהל הרגיל
גדלתי והפנמתי
שלא
זה לא קביל
לא במשמרת שלי, לא אני
וכנראה גם לא אתה
אנחנו לא נשנה את העולם
זה יהיה איזה משוגע
כנראה, שידע
לצעוק ולצרוח ולשגע ת'מדינה
וזה יופי שהבנתי כי זה אומר שהתבגרתי
שאני ריאלית
מעשית
הגיונית
מציאותית
אבל באיזושהי פינה
עוד מתאבלת על הילדה
שאשכרה חשבה שאני
ואתה
נשנה את העולם.
פסידוניתאחרונה(לא חיוך על שדוקר לך, כמובן 
)
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
